ישראל אוסרת על הוריו של אסיר לבקר אותו בכלאו, בתוך הקו הירוק, דצמבר 2005

ב.ס., בעל חנות לציוד רפואי

ב-28.11.03 הצבא עצר את הבן שלי, ל', כשחזר מהעיר ג'נין לטול-כרם. עצרו אותו במחסום צבאי נייד שהיה מוצב על הדרך לכפר אל-עטארה, ממזרח לכפר בלעא. אחרי שהוא נעצר, העבירו אותו למתקן חקירה, אני לא יודע איפה. חקרו אותו שם במשך 73 ימים. אחר כך העבירו אותו לכלא מגידו, ושם החזיקו אותו שלושה חודשים. אחר כך העבירו אותו לכלא גלבוע, בישראל, שם הוא כלוא עד היום. ב-21.2.05, גזר בית הדין הצבאי בסאלם על ל' עונש של 14 שנות מאסר, במסגרת עסקת בין עורך הדין ממועדון האסיר הפלסטיני לבין התובע הישראלי. מיום המעצר ועד למתן גזר הדין ערכו בערך עשרה דיונים בבית המשפט. אני ואשתי נכחנו בכל הדיונים, ויכולנו לראות אותו, אבל נאסר עלינו לדבר איתו, לגעת בו או להעביר לו דברים. הוא ישב במרחק של 15 מטר מאתנו, ולא יכולנו ליצור איתו שום קשר.

אחרי שהסתיימו ימי החקירות הגשנו בקשה להיתר ביקור, והמשכנו להגיש בקשות בכל שבוע, ובכל פעם הישראלים דחו את הבקשה. לבסוף, ביוני 2005, קיבלנו היתר לתקופה של חודש לבקר את ל'. כשהגיע יום הביקור בכלא, הלכנו למשרדי הצלב האדום כדי לרשום את השמות שלנו יחד עם ההורים האחרים. בסך-הכול נרשמו לבקר שם באותו יום 250 איש.

אני זוכר את אותו יום ולא אשכח אותו. זה היה לפני שישה חודשים בערך. כל המשפחה התעוררה מוקדם בבוקר. שמחנו מאוד שיום הביקור הגיע. לקחנו איתנו את הילדים,פאדי בן 15, והאני בן 10. אמרו לנו שאסור להביא לאסיר שום מוצרי מזון ומותר להכניס רק בגדים תחתונים, גרביים וטרנינג בצבעים כהים, אפור או חום. יצאנו מהבית בשעה חמש בבוקר. פנינו לכיוון משרד הצלב האדום בטול-כרם, למקום שהורי האסירים מתאספים בו כדי לנסוע באוטובוסים מיוחדים שהצלב האדום מארגן. חיכינו עד שכל מי שנרשם לביקור הגיע. כולם היו מצוידים באישורים מיוחדים לביקור בבתי הכלא, וחלק הביאו ילדים קטנים מתחת לגיל 16. בסך הכל מילאנו חמישה אוטובוסים של חברת "א-טייב". יצאנו לדרך בשעה 06:30 ונסענו עד מחסום א-טייבה, שנקרא גם "מחסום ארתאח". במחסום ירדנו מהאוטובוסים של א-טייב ואחרי חיפוש גופני ובדיקה של החפצים ההיתרים והתעודות שלנו, עלינו לאוטובוסים ישראליים. כל התהליך הזה לקח כשעה ואז יצאנו שוב לדרך שתי ניידות משטרה ליוו את האוטובוסים, אחת מובילה והשנייה במאסף. הנסיעה לקחה לנו בערך שעתיים וחצי.

כשהגענו לכלא, ירדנו מהאוטובוס בשביל הבדיקה הביטחונית והחיפוש, בדיקת תעודות הזהות, האישורים והחפצים האישיים. כשהגיע תורי, הגשתי את תעודת הזהות שלי ואת האישור המיוחד לביקור, ואז אחד הסוהרים הודיע לי שאסור לי לבקר. הופתעתי והתפלאתי על ההחלטה הזו. שאלתי אותו בערבית "למה אסור לי לבקר?" הוא אמר לי שאסור לי לבקר בגלל שנעצרתי בעבר, בשנת 1976. אמרתי לו "עברו מאז שנעצרתי יותר משלושים שנה. נעצרתי ויצאתי מהכלא. למה מונעים ממני לבקר?". בסך הכול הייתי במעצר 19 יום בשנת 1976. התחננתי אליו שירשה לי לבקר, כי זו הפעם הראשונה שאני מבקר את ל' מאז שהוא נעצר, וכבר שנה וחצי שלא ראיתי אותו, אבל אותו סוהר סירב. נאלצתי לשבת בחדר ההמתנה עד סוף הביקור. לאשתי ולילדים כן הרשו לבקר את ל'.

אשתי סיפרה לי שהביקור התקיים בחדר שיש בו קיר מזכוכית והם דיברו דרך טלפון שמותקן משני הצדדים של הקיר. השיחה נמשכה רק 25 דקות ואחר-כך הקשר נותק. היא לא ידעה אם מישהו מבחוץ ניתק את זה או שזה מתנתק אוטומטית. כשזה מתנתק אי-אפשר להשלים את השיחה והסוהר מורה לאסירים לצאת ולפנות מקום לקבוצה הבאה. את החפצים שמותר להכניס מוסרים לסוהר, שמעביר את זה לאסירים.

בשעה 17:00 בערב הסתיימו כל הביקורים ויצאנו בחזרה לטול-כרם. נסענו רצוף עד שהגענו למחסום ג'בארה בשעה 20:00. לאוטובוסים אסור לעצור בדרך בתוך ישראל.

במחסום עלינו שוב לאוטובוסים של חברת א-טייב, שהחזירו אותנו הביתה. מאז לא חידשו את אישור הביקור לאשתי, וזה היה הביקור היחיד שלה אצל ל'. רק הילדים שלנו ממשיכים לבקר אותו. אני שולח אותם עם הורים של אסירים אחרים ומבקש מהם להשגיח עליהם במהלך יום הביקור. הביקור מתקיים כל 21 יום, אבל כשמוטל סגר הביקורים מתבטלים.

ב.ס., בן 47, נשוי ואב לשלושה, הוא בעל חנות לציוד רפואי ותושב מחוז טול-כרם. את עדותו גבה עבד אל-כרים סעדי, בחנותו של העד, ב-11.12.05.