ילד בן שלוש נאלץ לנסוע לבדו לבקר את אביו הכלוא בישראל, לאחר שהדבר נאסר על אמו, דצמבר 2005

ד.ע., מורה

באוגוסט 2000 התחתנתי עם בן דוד שלי, בן 28, ועברתי לגור איתו בגדה המערבית. נכנסתי לשטחים מירדן, באמצעות היתר ביקור. אחרי שהתחתנתי נשארתי בשטחים בניגוד לחוק. לא ניסיתי לקבל מעמד חוקי דרך איחוד משפחות ואפילו לא חידשתי את אישור הביקור.

בעלי עובד במנגנון המודיעין הפלסטיני ביריחו. ב-1.5.01 הצבא הישראלי עצר אותו כשהוא היה בדרך לעבודה, קרוב למחנה חלמיש, מדרום לכפר בית רימא. אני הייתי אז בחודש השביעי של ההיריון. ב-10.8.01, הבן שלי נולד וקראתי לו ג'יהאד. במשך שנתיים אחרי שבעלי נעצר לא הרשו לאף אחד לבקר אותו. חמי, בן 65, ראה אותו במהלך ישיבות בית המשפט בבית אל, אבל חמתי הייתה חולת סרטן ולא יכלה לנסוע לראות אותו. היא נפטרה בשנת 2003 בלי לראות אותו.

אבא של ר' קיבל אישור לבקר אותו שנתיים אחרי שהוא נעצר, בערך ביוני 2003. הוא ביקר אותו בכלא אשקלון וחודש אחר-כך הוא ביקור אותו שוב. מאז הוא לא קיבל יותר היתרי ביקור, וכל הבקשות שלו נדחו בעילות ביטחוניות. האחיות של בעלי, כולן נשואות וגרות באזור רמאללה, ניסו לקבל היתר לבקר אותו. האחות המבוגרת ביותר היא בת ארבעים והצעירה היא בת 23. כל הבקשות שלהן נדחו ללא נימוקים. ביולי 2005 הן הגישו בקשה בפעם האחרונה, ולא נענו עד היום. לא ניסינו לקבל היתרים לאחים של בעלי, כי ישראל אסרה על כל הגברים מגיל 16 ועד גיל 45 לבקר בבתי-הכלא בישראל

בחודש אפריל 2003 בעלי נשפט ונגזרה עליו תקופת מאסר של עשר שנים ושישה חודשים. הילד שלי, ג'יהאד, הפך להיות חוליית הקשר היחידה ביני לבין בעלי. בשני הביקורים של חמי הוא לקח את הילד איתו. הוא היה אז בן שנה וחצי בערך. מאז ועד שג'יהאד הגיע לגיל שלוש, הוא לא ביקר את אבא שלו. בגיל שלוש התחלתי לשלוח אותו לביקורים בהשגחה של בני משפחות אסירים אחרים מהכפר שלנו. למרות הקשיים והמכשולים שאנחנו מתמודדים איתם, הרגשתי שאם האבא רואה את הילד שלו, הפגישה מנחמת אותו בכלא ומקלה עליו קצת. לא רציתי למנוע מהבן שלי לראות את אבא שלו. אני יודעת שלילד בגיל שלוש לא מרשים לחבק את אבא שלו, הוא רואה אותו רק דרך חלון זכוכית וסורגים, וזה כואב לי מאוד. כשג'יהאד חוזר מהביקור הוא עייף ותשוש, למרות שבני המשפחות האחרות דואגים לו במהלך הביקור.

כשהבן שלי נוסע לבקר את אבא שלי, אנחנו קמים מוקדם מאוד, כי כבר בארבע בבוקר הוא צריך לעלות על אוטובוס לרמאללה. משם, עולים על אוטובוס של הצלב האדום בין שבע לשבע וחצי בבוקר, והאוטובוס הזה מסיע אותם לכלא בישראל. הם מגיעים לכלא בין עשר לשתים עשרה. הם חוזרים בשעה מאוחרת מאוד, לפעמים בחצות או אחת בלילה. הביקור עצמו נמשך כ-40 דקות, אבל בגלל ההמתנה לביקור ואחר כך ההמתנה עד שכל המבקרים האחרים יסיימו הם חוזרים מאוחר מאוד. כשאני שואלת את ג'יהאד על הביקור שלו אצל אבא שלו הוא אומר לי "ראיתי את אבא, אבא אמר לי ביי ביי, והצבא לא הרשה לאבא ללכת איתי. אבא מוסר לך דרישת שלום" או "אבא רוצה סיגריות". אני מרגישה חוסר אונים, צער ועצב בגלל שאני לא יכולה לבקר את בעלי יחד עם הילד, ג'יהאד. כואב לי מאד בפנים כשאני מקשיבה לילד הקטן שלי שעובר סבל כזה, שהמבוגרים לא יכולים לסבול. אני מוכרחה לשלוח את ג'יהאד לביקורים כי הוא היחיד שמקשר אותי עם בעלי.

ג'יהאד בדרכו לאוטובוס של הצלב האדום. צילום: בצלם, 2006.

ג'יהאד מבקר את אבא שלו פעמיים בחודש. הוא ביקר אותו בבתי כלא שונים , כי העבירו את בעלי הרבה פעמים בין בתי הכלא בישראל. הוא היה כלוא באשקלון, בקציעות, במגידו, ברמלה, בדמון, בהדרים, בנפחא ובשטא. כרגע הוא בכלא באר שבע . הביקור האחרון של ג'יהאד היה לפני חודש וחצי. הוא היה אמור לבקר את בעלי ביום רביעי, 7.12.05, אבל הביקורים בוטלו בגלל הסגר שהוטל בעקבות פיגוע בנתניה .

בכל ביקור אני שולחת עם ג'יהאד בגדים וחפצים לבעלי כמו בגדים תחתונים, פיג'מה, מברשת שיניים וגם מכתבים אישיים. הנהלות בתי הכלא מרשות להכניס חלק מהדברים וחלק מחזירים לג'יהאד. בכל מקום זה שונה. בבאר-שבע החזירו את הבגדים התחתונים, בכלא הנגב החזירו כוסות, בכלא הדרים החזירו מכנסיים בגלל שהיה להם רוכסן ולא כפתורים. שאלתי את בני המשפחות שהשגיחו על ג'יהאד איך הוא היה במשך היום והם ענו לי שהוא ילד שקט וביישן ושהוא לא מסכים לקבל מהם כלום, גם לא אוכל ושתייה. אני כמובן דאגתי שיהיה לו מספיק אוכל ושתיה משלו למשך כל היום. רוב זמן הנסיעה ג'יהאד ישן. לפעמים הוא היה מגיע אל אבא שלו ישנוני ועייף. לפעמים הוא היה בוכה כשהביקור היה מסתיים.

אני לא ראיתי את בעלי כבר חמש שנים. כואב לי מאוד ואני עצובה. הפיצוי היחידי שנשאר לי הוא הבן שלי ג'יהאד, שגדל מיום ליום. הוא מבקר את בעלי והוא מעביר לו את הרגשות שלי והוא גם זה שמעביר לי את הרגשות של בעלי. הוא מרגיע אותי בקשר לבעלי ולמצב שלו בבתי הכלא הישראליים. אני מתפללת שנוכל להיפגש בקרוב.

ד.ע., בת 29, נשואה ואם לתינוק, היא מורה בעלת דרכון זר הגרה במחוז ברמאללה. את עדותה גבה בביתה איאד חדאד, ב-7.12.05.