עדויות

מאהר נאסר, בן 31

יש לי עסק למכירת כלי בית. אני נשוי לרנא אסעד אבו בכר ואבא טרי לתינוקת. אני חי עם אשתי בבית שלנו שעל כביש עתיל-זיתא, בחלק הצפוני של עתיל. הבניין שלנו הוא בן שתי קומות. בקומה הראשונה יש ששה מחסנים, ובקומה השנייה יש שתי דירות. אנחנו גרים בדירה אחת ובשנייה, שעדיין לא מוכנה, אמור לגור אח שלי.


ביום רביעי, 22.6.05, בסביבות 4:00 לפנות בוקר, רנא ואני התעוררנו מדפיקות חזקות על הדלת. קמתי מהמיטה במהירות ופתחתי את החלון של חדר השינה. החלון משקיף על הרחוב וראיתי ג'יפים של הצבא וחיילים עומדים. אחד החיילים אמר:"צבא. תפתח את הדלת". אמרתי לאישתי שתתלבש ותרד איתי לדלת. פתחתי את הדלת וראיתי את החיילים עומדים בכניסה. בערך 15 חיילים נכנסו לתוך הבית והתחילו לערוך חיפוש בחדרים. אישתי ואני עמדנו בסלון כי החיילים הורו לנו לעמוד בצד. החיפוש ארך כרבע שעה.

רנא הייתה מפוחדת מאוד. היא היתה בימים האחרונים של ההריון. אחרי החיפוש, חייל גבוה ובהיר התקרב אלי. היו לו על הכתפיים דרגות שאני לא מכיר. הערכתי שהוא המפקד של החיילים שבבית. הוא אמר לי שהחיילים ישתמשו בבית ושאני ואישתי צריכים לקחת את החפצים שאנחנו רוצים ולצאת מהבית. הוא דיבר בערבית מעורבבת בעברית, "שפת הכיבוש". אמרתי לו: "זה הבית שלי, איך אתה מגרש אותי מהבית?" והוא אמר: "קח את מה שאתה צריך מהבית וצא". ביקשתי ממנו שיכבד את הבית שלי ושיסגור את חדר השינה שלי, כי הבית חדש, השטיחים והרהיטים חדשים, ופחדתי שהחיילים יהרסו דברים או ייקחו משהו.

ארגנו את החפצים שלנו ועזבנו את הבית. אישתי, שהייתה אמורה ללדת בכל רגע, הכינה את כל מה שצריך לקראת הלידה. הקצין אמר לי שהם יישארו בבית עד יום שבת, 25.6.05. רנא ואני הלכנו לבית של אבא שלי, שנמצא במרחק של כמאתיים מטרים מהבית שלי.

ביום שבת, בסביבות 14:00, ראיתי את החיילים מורידים את הציוד שלהם מהבית ועוזבים אותו. אישתי, אני ושתי אחיות שלי חזרנו לבית ונדהמנו מהלכלוך, החצץ שהיה מפוזר על הרצפה והתריסים שהיו מפורקים וזרוקים על הרצפה. החיילים השתמשו בשלושת בתי השימוש ולא ניקו אותם. הבית היה הפוך והבגדים שלנו היו זרוקים על הרצפה. רנא הייתה עייפה בגלל ההריון וכשהיא ראתה את המצב, היא לא יכלה להתאפק והתחילה לבכות. היא חזרה לבית של אבא שלי כי היא לא יכלה לראות את המצב של הבית שלנו. אני והאחיות שלי נשארנו לסדר ולנקות. לא הספקנו לעשות את הכל באותו יום וחזרתי לישון אצל ההורים שלי.

באותו יום, בסביבות 22:00, שש שעות אחרי שהחיילים עזבו את הבית, אישתי קיבלה צירי לידה. הסעתי אותה במכונית שלי לבית החולים א-זכאת בטול כרם והיא ילדה את הבת הבכורה שלנו בערך ב-3:00 בלילה קראנו לתינוקת ריאן. האחיות שלי הכינו את הבית וניקו אותו ואפילו הביאו פועל במיוחד כדי לנקות את השטיחים. החזרתי את התינוקת לבית בעתיל והלילה היה שקט ללא כל בעיות.

למחרת, יום שני, 27.6.05, אני הייתי בעבודה. החנות שלי נמצאת על הכביש הראשי, בכניסה הדרומית לעתיל, במרחק של כשני קילומטרים מהבית שלי. בסביבות 15:00, אבא של אישתי התקשר אלי ואמר לי להגיע הביתה. הוא אמר ששני ג'יפים צבאיים עומדים בכניסה לבית שלי, ושאחד החיילים אמר לו לקרוא לי. נסעתי מהר מאוד וכשהגעתי, ראיתי את שני הג'יפים ליד הכניסה. ירדתי מהמכונית שלי והלכתי ישר לקומה השנייה כדי לבדוק מה שלום אישתי והבת שלנו. האחיות שלי ועוד כמה קרובי משפחה שבאו לברך את אישתי היוח שם. גם אבא של אישתי היה שם. הייתי שם בערך עשר דקות ווידאתי שאישתי והתינוקת בסדר. אחר כך שמעתי דפיקות על הדלת החיצונית של הבית. ירדתי עם חמי, שמדבר עברית.

כשפתחתי את הדלת ראיתי חיילים. אחד החיילים אמר לנו בערבית להוציא את כל מי שבבית. חמי ניסה לדבר איתם בעברית, אבל החייל אמר לו לשתוק. החייל היה דובר ערבית. אמרתי לחייל: "לא חבל מה שאתם עושים, רק לפני יומיים הצבא השתמש בבית והשחית אותו, וכבר יומיים אנחנו עסוקים בלנקות את הבית. בנוסף לזה, אישתי ילדה אתמול, והיא לא יכולה לזוז, וחבל על התינוקת". החייל אמר: "לא אנחנו היינו בבית, ואין לי קשר למה שאמרת. העיקר שכולם ייצאו מהבית". לא הייתה לי ברירה, עליתי למעלה וביקשתי מהאחיות שלי ומכולם לצאת מהבית. כולם עזבו חוץ מאישתי, התינוקת, האחיינית שלי, רנא, בת 16, ובת דודה של אישתי. הם נשארו בחדר השינה שלנו.

אחרי שהאורחים, שרובם היו נשים, יצאו, הקצין שאל אותי אם יש עוד אנשים בבית ואמרתי לו מי עוד נמצא בפנים. החייל, שהיה בגובה ממוצע, בעל גוון עור שחום ומבנה פנים כחוש, אמר לי: "אם אתה לא תוציא אותם מהבית, אני אוציא אותם מהבית". עליתי שוב וביקשתי מאשתי לצאת מהבית. עזרתי לה לרדת במדרגות והובלתי אותה לכניסה החיצונית של הבית.

בינתיים, החיילים הורו לקרובות המשפחה ולאבא של אישתי לעמוד בכניסה לבית וכשירדנו, הם הורו לנו לעמוד לידם. עמדנו שם למשך כשעה ובזמן הזה, החיילים נכנסו לבית וערכו בו חיפוש. בערך חצי שעה אחרי שיצאנו, הקצין שאל אם אני רוצה להוציא חפצים כלשהם מהבית. מיד נכנסתי לקחת דברים שלי, של רנא ושל ריאן. למרות שאמרתי לקצין שרק אתמול אישתי ילדה, הוא לא התייחס והמשיך בשלו. נשארנו לעמוד ככה למרות שאישתי זקוקה לטיפול מיוחד ומנוחה בגלל הלידה הטרייה.

בערך שעה אחרי שיצאנו, הקצין הירשה לנו לעזוב. אני הלכתי לבית של אבא שלי ואישתי והתינוקת הלכו לבית של אבא שלה בכפר יעבד. זה המצב עכשיו. אישתי בבית של אבא שלה והחיילים כובשים את הבית שלי ושוללים ממני את הזכות לחיות שם. אני גר בבית של אבא שלי.

מאהר לוטפי נימר נאסר, בן 31, הוא אב לתינוקת ובעל עסק תושב עתיל שבמחוז טול-כרם. את עדותו גבה, בבית-העסק שלו, עבד אל-כרים א-סעדי, ב-30.6.05.