שוטרי מג"ב היכו פלסטינים שניסו למנוע מדחפורים לסלול את תוואי מכשול ההפרדה על כרמי הזיתים שלהם, בית סוריכ, יוני 2005

נביל אל-ג'מל, בן 45

לפני שנה וחצי בערך, התחילו לדבר על הקמת גדר שתקיף את הכפר ממערב. אז לא ידעתי שהגדר תעבור בתוך האדמות שלי ושל האחים שלי. באותו זמן, עורך הדין מוחמד דחלה הגיש ערעור לבית המשפט נגד תוואי הגדר ולפני חודש בערך, התברר שהגדר תעבור באדמות שלי ושל האחים שלי. שכרנו את עורך הדין ר'יאת' נאסר, כי הגדר תוקם של שני דונמים מהאדמות שלנו ועוד שלושה דונמים מהן יהיו ממערב לגדר. ביום שלישי, 31.5.05, היועץ המשפטי של הצבא הזמין את התושבים לסיור בתוואי הגדר. הלכתי עם עורך הדין ר'יאת' נאסר, ראש המועצה, מר אחמד עמר אל-ג'מל וקצין של משמר הגבול, אסעד עטילה. היועץ המשפטי הסביר שיתחילו לבנות את הגדר דווקא באדמה שלי, בתוך כרם הזיתים. הוא אמר שאם נזכה בבית נשפט, המצב יחזור לקדמותו. אמרתי לו שזה לא יעזור כי העצים שלנו כבר גדולים ועתיקים, חלק מהם בני יותר ממאה שנים. הצעתי להם לשנות את התוואי ולהעביר את הגדר יותר מערבה, בחמישים מטר בערך, שם אין כרם זיתים. בכל מקרה, גם האדמה הזאת היא שלי ושל האחים שלי אבל ככה נוכל להציל את כרם הזיתים. הם הבטיחו שהם ידונו בהצעה.

למחרת, בסביבות 7:00, הגיעו כוח גדול של משמר הגבול ושלושה דחפורים גדולים. אסעד עטילה פיקד על השוטרים. הם ניסו להיכנס לאדמה. אני הייתי שם עם האחים שלי: עלי, בן 42, פרח, בן 39 ואחמד, בן 36, עם אישתי, תמאם, בת 43, ועם תושבים שהאדמות שלהם סמוכות לשלנו: ח'ליל הילאל, שאהר שחאדה ושני אחים שלו. היו איתנו חמישה ילדים: עומר אחמד, בן עשר, איבראהים אחמד, בן 11, אחמד עלי ומוחמד עלי, בני 12 וריאד פרח, בן 12. כולנו עמדנו בכניסה לאדמה. אמרתי לקצין אסעד עטילה שאנחנו לא ניתן להם לעבוד בתוך האדמה אלא אם כן יש להם צו צבאי. אמרתי לו שהנושא של האדמה שלי נמצא בדיון בבית המשפט ושעדיין אין החלטה לגבי הערעור. הזכרתי לו גם שהוא היה אתמול עם היועץ המשפטי ושהוא יודע שהם דנים בנושא. אני וכל האנשים סרבנו לצאת מהאדמה. התיישבנו ויצרנו מעין שרשרת אנושית.

אסעד קרא לדחפורים להתקדם לעברנו אבל אנחנו לא זזנו. אסעד הורה לשוטרים של משמר הגבול שעמדו מאחוריו, להתנפל עלינו ולהרחיק אותנו. היו שם יותר מעשרים שוטרים. אסעד והשוטרים תפסו את הילדים שהיו איתנו והרחיקו אותם בכוח. הם היכו אותם והפחידו אותם והילדים ברחו. מוחמד עלי נשאר קרוב. הוא נעמד במרחק של מטר אחד בערך מאיתנו ואסעד עטילה תפס אותו בצוואר, לחץ עליו והרחיק אותו. אחר כך, אסעד והשוטרים התחילו לנסות לגרור אותנו. הם אפילו דרכו עלינו. הזהרתי את אסעד עוד לפני שהם היכו אותנו שאני חולה לב ושהוא אחראי אם יקרה לי משהו. אסעד והשוטרים התנפלו עלינו, דרכו עלינו ודחפו אותנו אחד על השני. אני לא זוכר איך נראו השוטרים אבל אני כן זוכר את אסעד. הוא גבוה, בעל מבנה גוף מלא וגוון עור בהיר.

כשהם היכו אותי, הרגשתי שאני נחנק ושנגמרים לי הכוחות. איבדתי הכרה. התעוררתי אחרי כמה זמן וראיתי שאסעד מנסה להזיז אותי עם הרגל. הסוס שלי עמד ליד אסעד. ביקשתי מאסעד שיזמין אמבולנס אבל הוא לא ענה. ראיתי קבוצה של יהודים שתומכים במאבק שלנו. הם היו שם גם יום לפני. הם היו ליד אישתי והאחים שלי, אבל השוטרים לא נתנו להם להתקרב אלי. נשארתי על האדמה יותר משעה ובמהלכה, השוטרים גררו אותי כמה פעמים, כדי להזיז אותי מהדרך של הדחפורים. הם גררו אותי על הקוצים והאבנים למרחק של יותר משלושים מטרים. בזמן הזה הייתי כמעט מחוסר הכרה.

אחר כך, אחי, פרח, ובן דוד שלי, עיסא עודה, הצליחו להגיע אלי ולקחת אותי. הפעם השוטרים לא מנעו מהם. הם שמו אותי על חמור כי מכוניות לא יכולות להגיע לאדמה שליד הכפר, והתחילו ללכת איתי לכפר. הלכנו בערך חצי קילומטר וכאב לי מאוד בדרך. אחרי כעשרים דקות הגענו לאמבולנס שהעביר אותי למרכז הרפואי אל-כרמל. הרופאים הגישו לי עזרה ראשונה, עשו לי צילומי רנטגן ונתנו לי דו"ח רפואי. מסתבר שיותר משעה וחצי הייתי על האדמה בלי שהגישו לי עזרה, למרות שפרח ביקש מהשוטרים שיעזרו לי ושיזמינו אמבולנס. אמבולנס מההתנחלות הר אדר היה יכול להגיע אלינו בקלות ותוך חמש דקות, אבל הקצין סירב להזמין אמבולנס.

נביל איבראהים חסן אל-ג'מל, בן 45, הוא אב לחמישה, פועל וחקלאי, תושב בית סוריכ הסמוכה לירושלים. את עדותו גבה בביתו כרים ג'ובראן, ב-7.6.05.