עדויות

תייסיר עמארנה, חקלאי וראש מועצת הכפר

הכפר אל-עקבה נמצא צפונית לטול כרם בסמוך לקו הירוק. האדמות של הכפר גובלות בקו הירוק. בכפר גרים כ-500 תושבים, ובבעלותם כ-3,500 דונם של אדמה חקלאית. לפני האינתיפאדה, תושבי הכפר התפרנסו מעבודה בתוך ישראל, ועד שבנו את הגדר התפרנסו גם מחקלאות. בשנת 2002, התחילו לבנות את הגדר על האדמות של הכפר, וכ-2,500 דונם מהאדמות, ממערב ומצפון לכפר, נשארו בצד השני של הגדר. הקמת הגדר הסתיימה ב- 15.3.03. מאז, הכניסה של בעלי האדמות לאדמות שלהם מוגבלת, וכדי להיכנס אליהן, הם צריכים היתרים מהמינהל האזרחי, לפי קריטריונים שהוא קבע. רק מעטים קיבלו היתר להכניס טרקטור.

בעונת המסיק של שנת 2003, המנהל האזרחי נתן היתרים ל-40-30 מהתושבים בכפר כדי שיוכלו למסוק את הזיתים. ההיתרים ניתנו לתאריכים 30.11.03-20.10.03. מספר המבקשים היה גדול יותר ממספר המקבלים. התפוקה של השמן באותה שנה ירדה לכ-25% מהתפוקה בזמנים רגילים.

בשנת 2004, תושבי הכפר לא יכלו להגיע לאדמות שלהם במשך שישה עד שמונה חודשים. במהלך התקופה הזאת ביקשנו היתרים ולא קיבלנו. בקיץ, הישראלים אמרו שכל אזרח שרוצה לקבל היתר, צריך להציג מסמכים שמוכיחים בעלות על האדמה מהמינהל האזרחי בקדומים. התושבים הצליחו להשיג את המסמכים אבל התהליך לקח הרבה זמן ועלה הרבה כסף, בגלל תשלומי אגרות ונסיעות. כ-350 מתושבי הכפר הגישו בקשות להיתרים באותה שנה, אבל המינהל האזרחי העביר רק כ-200 היתרים דרך המת"ק הפלסטיני. הם ניתנו לתושבים החל מחודש אוגוסט והיו תקפים לשישה חודשים, כלומר עד תחילת חודש פברואר 2005. הגישה לאדמות התאפשרה רק דרך שער זבדה, שממוקם רחוק מהכפר, כי השער הקרוב, שער מס' 6, נפתח רק בעונת המסיק ל-25-20 ימים בלבד. הנסיעה לשער זבדה ארוכה וכרוכה בתשלום למוניות. לרוב האנשים אין מספיק כסף והם הלכו מרחקים ארוכים ברגל, לפעמים שלושה או ארבעה קילומטרים.

כשהתוקף של ההיתרים פג, המינהל האזרחי לא חידש אותם. כתוצאה, האדמה לא עובדה והרבה עשבים שוטים ושיחי פרא צמחו עד לגובה העצים. דבר כזה מסכן את כל העבודה שהושקעה במשך עונה שלמה, כי מצד אחד העצים לא מקבלים את הטיפול שהם צריכים ומצד שני, יהיה קשה מאוד למסוק את הזיתים בגלל הקוצים והשיחים. אבל מעל לכל, יש סכנה שתתלקח שריפה בגלל השיחים היבשים.

ביום שישי, 20.5.05, הלכתי ללול התרנגולות ולדיר הצאן שלי, שנמצאים ליד הגדר. כשהגעתי לשם, בסביבות 13:50, ראיתי עשן עולה מהאזור שבתוך הגדר. אחרי כעשר דקות, ראיתי שהעשן מתקרב לאזור ושהוא נהיה כבד וסמיך יותר והבנתי שפרצה שריפה באדמה שלי, שנמצאת מעבר לגדר. התקשרתי למת"ק האזרחי בטול כרם ודיברתי עם איש הצלב האדום, איימן עורתאני. סיפרתי לאיימן מה שקורה ואמרתי לו שהשריפה מסכנת את כרמי הזיתים שלי. ביקשתי ממנו להתקשר לישראלים כדי שיפתחו את השער וייתנו לנו להיכנס ולכבות את האש. איימן הבטיח לטפל בעניין. בינתיים, אני ועוד כעשרים תושבים מהכפר הלכנו לכניסה הישנה של ברטעה, ליד שער מספר 6. התקשרתי גם לעיריית טול כרם והודעתי להם מה קורה.

כרבע שעה אחרי שדיברתי עם איימן, הוא התקשר אליי ואמר שהוא עשה תיאום עם הישראלים, ושכבאית [פלסטינית] כבר בדרך למקום. כשהגענו לשער הוא היה סגור ואמרתי לחיילים שהיו שם שאנחנו רוצים להיכנס לאדמה כדי לכבות את השריפה. החיילים אמרו לי שהם לא יפתחו את השער כי הם לא קיבלו הוראות. סימנתי להם שיסתכלו על מה שקורה אבל זה לא עזר. הכבאית הגיעה למקום בסביבות השעה 15:00. אני הייתי בטלפון עם איימן כל הזמן. החיילים פתחו את השער רק בסביבות השעה 15:15, למרות שהיתה על הדרך המקבילה לגדר כל הזמן תנועה של כלי רכב צבאיים. קראנו להם שיעצרו ויפתחו את השער אבל הם לא התייחסו אלינו. הגיע לשם גם ג'יפ של החברה להגנת הטבע הישראלית. אני מזהה את הג'יפ הירוק שלהם. הג'יפ הגיע למקום השריפה, הסתובב וחזר בלי לעשות כלום.

החיילים שפתחו את השער נתנו רק לכבאים להיכנס. הם אמרו שלתושבים אין אישורי כניסה ונתנו רק לארבעה מאיתנו, שבמקרה היו להם היתרי עבודה, להיכנס. הכבאית הוכנסה דרך השער אבל לא הצליחה להגיע למקום השריפה בשל העבודות בצדי הדרך הסמוכה לגדר. הכבאים נאלצו לכבות את השריפה באמצעים פרימיטיביים, כמו שימוש במחבטים, ובעזרתם של ארבעת התושבים שנכנסו. בערך 15 צעירים מברטעה א-שרקייה [שנמצאת ממערב לגדר] הצטרפו לעזרת הכבאים, והפחיתו את הנזקים של השריפה. אחד הצעירים התעייף ואמר לי שהוא צמא. במקרה עבר במקום ג'יפ האמר ואמרתי לבחור שיצעק לג'יפ ויבקש מהחיילים מים. הבחור צעק לעבר החיילים והג'יפ עצר, אבל החיילים לא נתנו לו מים והמשיכו בנסיעה שלהם. ברגע זה הרגשתי כאב גדול בגלל מה שקורה. הרגשתי שאני חסר אונים ולא יכול לעשות כלום כשהאדמה שלי ושל המשפחה שלי נשרפת מול עיניי. בכיתי לאורך כל הזמן.

בסביבות השעה 16:30 כבאית ישראלית הגיעה למקום אבל השריפה כבר כובתה. הכבאית הסתובבה ונסעה משם. האנשים שהצליחו להיכנס לאדמה אמרו לי שהשריפה התפשטה על שטח של כ-1,200 דונם מאדמות הכפר שמעבר לגדר. לפי ההערכות של מי שהיה שם, יותר מ-4,000 עצי זית נשרפו. הנזק הוא גדול, וגם העצים שנשארו נמצאים בסכנת שריפה. יש לנו הרבה עבודה כדי לטפל בנזקים שכבר נגרמו, ועדיין לא קבלנו היתרים עד עצם היום הזה.

תייסיר פתחי טאהא עמארנה, בן 42, הוא אב לשבעה, חקלאי וראש מועצת הכפר אל-עקבה שבמחוז ג'נין. את עדותו גבה עטאף אבו א-רוב, באל-עקבה, ב-22.5.05.