עדויות

מוחמד עאסי, בן 19

ביום רביעי, 4.5.05, בסביבות השעה 14:30 הייתי בבית שלי, שנמצא בקצה הכפר בית ליקיא, כששמעתי קול של ירי גומי. לירי של כדורי גומי יש קול נמוך. הערכתי שיש עימותים בין הילדים של הכפר לבין החיילים הישראלים בדרום הכפר. מדי פעם יש עימותים בין החיילים והתושבים שמוחים נגד בניית גדר ההפרדה, שמקיפה את הכפר מהצד הדרומי שלו. בערך ב-15:30, החלטתי להצטרף למפגינים והלכתי לאזור א-סוואנה. זה אזור ההררי ליד הקצה הדרומי של הכפר ויש בו מטעי זיתים.

כשהגעתי לשם ראיתי בערך 150 ילדים ונערים, נראה לי שהמבוגר היה בן 19. הם היו מפוזרים בראש הגבעה על שטח של כמאה מטר, בין עצי זיתים. שלושה חיילים עמדו במרחק של מאה מטר בערך מהילדים. שני חיילים אחרים היו על גג הבית של מחמוד אחמד מפארג'ה, שנמצא משמאל למקום האירוע, בצד המזרחי של אזור א-סוואנה. החיילים רדפו אחרי הילדים והנערים במקום, שנמצא במרחק אווירי של כקילומטר, מהמקום שבו מתבצעות עבודות החפירה לשם הקמת הגדר. ראיתי גם אמבולנס של הכפר עומד קרוב למקום ההפגנה. הילדים זרקו אבנים על החיילים, והחיילים ירו כדורי גומי באופן אינטנסיבי. הצטרפתי לנערים ובמשך בערך שעתיים של עימותים, לא ראיתי אף אחד נפגע.

עודיי עאסי. צילום: איאד חדאד, בצלם

בסביבות 17:30, שמתי לב שהחיילים שהיו על הגג התחילו לסגת. באותו רגע החיילים התחילו לירות עלינו כדורי גומי באופן אינטנסיבי. אני חושב שהם ירו כדי שיוכלו לסגת. אחרי שני החיילים שעל הגג, גם החיילים האחרים נסוגו לכיוון דרום מזרח ולגבעה בשם א-דעק. זה אזור סלעי וחשוף. אני ועוד ילדים רדפנו אחרי שלושת החיילים וזרקנו עליהם אבנים. תוך כדי נסיגה הם ירו כדורים חיים, כנראה כדי לגרום לנו להפסיק לרדוף אחריהם. הייתי בקבוצה של בערך 15 ילדים ונערים, שהיו בראש המפגינים. היינו במרחק של עשרים מטר בערך מהחיילים.

בסביבות 17:35, כשהתחבאתי מאחורי סלע, ראיתי שהחייל האחרון נמצא במרחק של כעשרה מטרים מאחורי השניים האחרים ובמרחק של כעשרים מטרים ממני. הוא ירה אש חיה. אני יכול לזהות את הירי החי בגלל שהקול שלו חד מאד. הוא ירה ברצף. החייל הזה היה גבוה, היה לו גוון עור בהיר, מבנה גוף בינוני והוא הרכיב משקפיים. הוא נראה כבן 25. באותו רגע, ראיתי את השכן שלי, עודיי מופיד עאסי, בן 14, עומד במרחק של כעשרה מטרים ממזרח למקום בו עמדתי. הוא זרק אבנים והיה חשוף. צעקתי אליו שיתחבא מאחורי הסלעים כי החייל ירה ישר עליו, אבל הוא לא התייחס אלי והמשיך לזרוק אבנים ולרדוף אחרי החיילים. אני המשכתי לעקוב אחרי החייל שירה והפסקתי להסתכל על עודיי. אחרי שתי דקות, כשהחייל עדיין עמד באותו מרחק וירה, הסתכלתי על עודיי וראיתי שהוא שוכב על הארץ. הוא זז וניסה לזחול בקושי אבל הוא לא הצליח לקום. הבנתי שהוא נפצע. למרות הירי של החייל ניגשתי מיד לעודיי. יצאו לו זרמים של דם מצד שמאל של האגן. הרמתי אותו בידיים כי הוא לא כבד וקירבתי אותו לחזה שלי כדי שהגוף שלי ילחץ על הפצע ויפסיק את הדימום.

החייל שירה התקדם לעברנו במהירות. הוא הפסיק לירות ועמד במרחק של כעשרה מטרים ממני. הוא צעק אלי בעברית, שאני מבין קצת. הבנתי מהצעקות שלו ומתנועות הידיים שלו שהוא רוצה שאעזוב את עודיי ואסגיר את עצמי. התעלמתי ממנו והמשכתי להחזיק את עודיי. כנראה שהחייל הבחין בדם שיורד לעודיי והבין שהוא פצוע. החייל עזב אותי ואני התחלתי לרוץ לכיוון האמבולנס שעמד במרחק של בערך מאתיים מטרים ממני, כשעודיי בידיים שלי. כמה ילדים עזרו לי להרים את עודיי, שדימם לאורך כל הדרך, ולהכניס אותו לאמבולנס. כשרצתי, ראיתי ילדים ונערים מפנים פצוע אחר לאמבולנס. הם הכניסו אותו לאמבולנס והשכיבו אותו על האלונקה. אנחנו הגענו לאמבולנס תוך שלוש דקות והנחנו את עודיי על המושב. אני ועוד שני בחורים, שאני לא זוכר את השמות שלהם, נסענו עם האמבולנס לבית של ד"ר אכרם סמחאן, שבמרכז הכפר. בדרך, נהג האמבולנס נתן לי צמר גפן כדי לחבוש את הפצע של עודיי. כל הדרך לחצתי על מקום הפציעה. הרגשתי בפתח גדול, בקוטר של סנטימטר אחד בערך. הבחורים שהיו איתנו אמרו לי שהפצוע השני הוא ג'מאל ג'בר איבראהים עאסי, בן 15. הוא היה שרוע על הבטן ואחד הבחורים חבש את הפצע שלו, מתחת לזרוע השמאלית. לא ירד לו הרבה דם.

תוך שלוש דקות הגענו לבית של הרופא. הרופא ביקש שנוריד את הפצועים והאמבולנס חיכה ליד המרפאה. נכנסנו למרפאה והרופא נתן לי מספריים כדי לגזור את הבגדים של ג'מאל. ראיתי סימנים של כדורים מתחת לשני בתי השחי שלו. הרופא הזריק לו גלוקוז וחבש את הפצע בתחבושות. הוא אמר שהם נפצעו קשה.

חמש דקות אחרי שהרופא סיים לתת עזרה ראשונה לנערים, הוא הורה לקחת אותם לבית החולים. הרמנו אותם והכנסנו אותם בחזרה לאמבולנס. הרופא נסע איתנו ותוך כדי נסיעה, הוא טיפל בעודיי ובג'מאל. אחרי רבע שעה הגענו למרכז הרפואי בבידו. הורדנו את הפצועים וראיתי ארבעה רופאים מנשימים את ג'מאל ועודיי. אחרי כחמש דקות הרופאים הורו להעביר את ג'מאל למרכז רפואי אחר באותו כפר. אני, ד"ר אכרם ונהג האמבולנס העברנו את ג'מאל, ועודיי נשאר שם. כשעזבתי את עודיי הוא עדיין נשם. הנסיעה למרכז הרפואי השני ארכה דקה או שתיים. הורדנו שם את ג'מאל ושני רופאים הצמידו לו מכשיר לדופק וביצעו בו הנשמה מלאכותית. הם לחצו ועיסו את החזה שלו כדי להחיות אותו. הרופאים המשיכו לטפל בו וניסו להציל את חייו ואחרי כחמש דקות הם קבעו את מותו. עטפנו את ג'מאל כדי להעביר אותו באמבולנס לבית החולים ברמאללה. אני חזרתי הביתה ואחרי רבע שעה בערך בא אלי בחור מהכפר והודיע לי שגם עודיי מת.

מוחמד עבד מעמש עאסי, בן 19, הוא תושב בית ליקיא. את עבודתו גבה איאד חדאד ב-5.5.05 במקום האירוע.