עדויות

לואיי אל-אשקר, עובד בתחום האלומיניום

ביום 22.4.2005 בסביבות השעה 03:30, חיילים ואנשי שב"כ פרצו לבית שלנו. התעוררנו מקולות של רימוני הלם, ירי וצעקות של החיילים שאמרו לכל מי שנמצא בבית לצאת. יצאנו החוצה. בחוץ ראיתי חיילים ישראלים ומכוניות של הצבא. אחד מהחיילים אמר לי בערבית להרים את החולצה ולהסתובב. אחר כך נתנו לחיילים את תעודות הזהות שלנו.

בזמן שעמדתי בחוץ, עצר לידי ג'יפ והדלת של הנהג נפתחה. החייל הוציא תמונה שלי והראה לי אותה, ואחריה הראה לי עוד תמונה. החייל שאל אותי מי מצולם בתמונות. אמרתי לו שהתמונות שלי. החייל נתן לי טלפון נייד ואמר לי לדבר עם קצין של השב"כ. הקצין לא הציג את עצמו. הוא שאל אותי איך קוראים לי ובמה אני עובד. הוא אמר לי להחזיר את הטלפון לחייל שישב ג'יפ. הנהג של הג'יפ, שהיה כנראה קצין, אמר לי להוציא את המבוקשים שמתחבאים בבית. אמרתי לו שאין אף אחד בבית ושכל בני המשפחה יצאו החוצה. הוא אמר שאם המבוקשים לא יצאו מהבית ויסגירו את עצמם, הוא יהרוס את הבית. אמרתי לו שוב שאין אף אחד בתוך הבית. עמדתי עם החיילים מחוץ לבית במשך רבע שעה בערך. אחר כך החיילים קשרו את הידיים שלי, כיסו את העיניים שלי והכניסו אותי לתוך ג'יפ. הג'יפ נסע. לא ידעתי לאן אנחנו נוסעים.

הג'יפ עצר לפנות בוקר. החיילים הורידו ממני את האזיקים ואת כיסוי העיניים. הם עשו חיפוש על הגוף שלי. אחר כך רופא של הצבא בדק אותי ושאל אותי על הבריאות שלי. אמרתי לו שאני בריא. אחרי הבדיקה החיילים קשרו את הידיים שלי וכיסו את העיניים שוב, והכניסו אותי לאוטו של הצבא. שוב נסענו. הצלחתי לראות דרך כיסויי העיניים שלט שכתוב עליו בעברית "חקירות קישון א-ג'למה".

כשהגעתי לשם הורידו ממני את האזיקים וכיסוי העיניים. החיילים הובילו אותי לשוטר שרשם את הפרטים שלי. השוטר העביר אותי למישהו שקוראים לו אבו חסן. אבו חסן הוא דרוזי. התפקיד שלו הוא לעשות חיפוש על עצורים ולשלוח אותם לחדרי החקירה. השעה הייתה 07:30 בערך, בבוקר יום שישי, ה-22.4.2005. הרכיבו על העיניים שלי משקפיים שחורות, שלא ראיתי דרכן כלום ושמו אזיקים על הידיים שלי ואז אבו חסן הכניס אותי לחדר החקירות.

בחדר הורידו ממני את המשקפים השחורות אבל השאירו את האזיקים. היו שם שמונה חוקרים. אחד מהם אמר שקוראים לו מימון ושהוא אחראי על תיק החקירה. מימון הציג את שאר האנשים. הם ישבו במעגל. במרכז המעגל היה כיסא, הם הושיבו אותי על הכסא הזה וקשרו אותי אליו. מימון אמר שעדיף שאני אמסור להם את המידע שהם מבקשים ושאודה במה שאני יודע, כדי לחסוך עבודה. אמרתי לו שאין לי מה להגיד או במה להודות. אמרתי לו שאני עובד באלומיניום, שאני מפרנס את המשפחה שלי ושאין לי זמן להתעסק בדברים אחרים.

במשך השעתיים הראשונות של החקירה היה שקט. החוקרים הזהירו אותי שלא כדאי לי להכחיש שום דבר או להסתיר מהם מידע. אחרי שעתיים החוקרים שהיו בחדר יצאו. הרגליים שלי נשארו קשורות לכיסא. הכיסא היה מחובר לרצפה. אחרי חצי שעה בערך החוקרים חזרו. כשהם חזרו הם התנהגו בצורה אחרת. קצין החקירה אמר שאם אני אמשיך להכחיש ולא להודות בהאשמות הם יעברו לחקירה צבאית. שאלתי את החוקר במה הם מאשימים אותי. מימון השכיב את המשענת של הכסא. הם קשרו את הרגליים שלי למשענת של הכיסא. הקצין של השב"כ דחף את החזה שלי אחורה. קצין אחר ישב מאחורי. כשהראש שלי נפל אחורה, הקצין דרך על החזה שלי עד שהראש הגיע לרגליים , כמו "בננה". כל כיפוף נמשך שתיים או שלוש דקות. שני הקצינים אילצו אותי תוך שהם דוחפים בידיים או ברגליים שלהם להתכופף עד שהראש הגיע לרגליים. הרגשתי כאבים עזים מהחלק התחתון של הגב ועד לכתפיים וצעקתי. החוקרים חזרו על הפעולה הזו עשרות פעמים. בכל פעם שהחוקר עשה את זה הוא שאל אותי אם אני רוצה להודות. בכל פעם עניתי שאין לי במה להודות.

במהלך החקירה, הקצין שאל אותי על הפיגוע במועדון הסטייג' בתל אביב בפברואר 2005, אבל לא ידעתי על זה כלום. הקצין אמר לי לספר לו על פעולות פלסטיניות שתוכננו או שמתוכננות. גם על זה לא ידעתי כלום. כל כך סבלתי, אז אמרתי לקצין שיגיד לי במה הוא רוצה שאני אודה, ושאני אודה בכל. הקצין לא הסכים ואמר שאודה בעצמי.

הם המשיכו לחקור אותי ולענות אותי. הם נתנו לי סטירות בפנים ובכל הגוף, בעטו בכל הגוף שלי וגם באיבר המין שלי. החקירה נמשכה בלי הפסקה מיום שישי, בשעה 07:30 בבוקר, עד לשעות אחר הצהריים ביום ראשון, ה- 24.4.2005. החוקרים לא הרשו לי לשתות, לאכול או ללכת לשירותים במשך שלושה ימים רצופים. ביום ראשון בשעות הצהרים הם הפסיקו את החקירה. הם לקחו אותי לצינוק. פגשתי שם מישהו ערבי. הוא אמר שקוראים לו יוסף ושהוא מאל-מזרעה א-שרקייה שבאזור רמאללה. הייתי תשוש ועייף. היו לי כאבים חזקים בגב ובגוף. לא ראיתי מי נמצא בצינוק חוץ ממנו. שכבתי ונרדמתי.

אחרי שעה של שינה, הגיע סוהר והורה לי לקום. הוא הוביל אותי בחזרה לחדר החקירות. הסוהרים הגישו לי אוכל בזמן שישנתי, אבל לא התעוררתי. כל ארבע שעות הגיעו שני קצינים חדשים שלא חקרו אותי קודם והמשיכו בחקירה. אחרי ארבע השעות הראשונות של החקירה הייתה הפסקה של שעה. אחר כך התחיל הסיבוב השני. הם האשימו אותי בכך שהסעתי בחור צעיר שהתאבד לסידא, שזייפתי תעודת זהות ישראלית ונכנסתי לישראל . החוקרים אילצו אותי להתכופף ולעמוד על קצות אצבעות הרגליים למשך פרק זמן ממושך, עד כדי כך שלא יכולתי להישאר יציב. הם רצו לדעת מי היה הבחור הצעיר ולמה נכנסתי לישראל.

ביום הרביעי של החקירה, יום שני ה- 25.4.2005, החוקרים הכניסו לחדר קבוצה של אנשים שהעידו שאני העברתי מבוקשים מסידא לכפר עראבה. הכחשתי את ההאשמות ואמרתי שאני לא יודע שום דבר. קצין השב"כ אמר שהם לא צריכים את ההודאה שלי, כי הם כבר יודעים הכול.

באמצע היום, שני החוקרים כופפו אותי אחורה כשהידיים של יהיו באזיקים ושתי הרגליים שלי היו קשורות לכיסא. כשהראש שלי היה מוטה אחורה הרגשתי ושמעתי קול שבירה של עצם בחלק התחתון של הגב. שמעתי רעש מכיוון החלק התחתון של האגן שלי, הרגשתי כאבים איומים ואז התעלפתי. לא ידעתי ולא הרגשתי מה קורה סביבי. התעוררתי אחרי שהקצין שפך מים על הפנים שלי. הרגשתי שהרגליים שלי רדומות וקרות. החוקר אמר לי לעמוד, אבל לא יכולתי. הרגליים שלי לא יכלו לשאת את הגוף שלי. הקצין התעקש שאקום, אבל לא יכולתי. אמרתי לקצין שאני לא מרגיש את הרגלים שלי. הקצין אמר לי "יעני, חטפת שיתוק?" אמרתי לו שאני חושב שכן. הקצין אמר "זה מה שאנחנו רוצים".

החוקרים המשיכו לחקור אותי. מאוחר יותר באותו היום הגיע קצין בכיר ששמו אפי, קצין בדרגה בכירה. הוא היה יותר בכיר ממימון. הוא הכה אותי ונתן לי סטירות בפנים עד שנשברה לי שן.

כול ארבע שעות החוקרים התחלפו. בשעות אחר הצהריים אחד הקצינים אמר לי שהם יפסיקו את החקירה, כדי שיהיה לי זמן לחשוב על הודאה. הקצין אמר שעדיף לי להודות, לחסוך מעצמי עוד עינויים והשפלה, במיוחד בגלל המצב הבריאותי שלי.

עד היום הרביעי לחקירה לא אכלתי. החקירה הייתה רצופה, חוץ משעה אחת של שינה, לא נתנו לי גם ללכת לשירותים, ועשיתי את הצרכים שלי במכנסיים. ביום הרביעי הוציאו אותי מחדר החקירות לחמש שעות שבמהלכן ישנתי.

במהלך הלילה של אותו היום החזירו אותי מהצינוק לחדר החקירות. החוקר הריח אותי וריסס את החדר במטהר אויר. החוקר שאל אותי למה אני מריח כל כך רע. אמרתי שאני לא מריח. הקצין קרא לסוהר וביקש ממנו לקחת אותי למקלחת ואחר כך להחזיר אותי לחדר החקירות. הסוהר החזיק את הזרוע שלי והביא אותי למקלחת. לא יכולתי לעמוד, אז ישבתי על הרצפה. לא הגעתי לברז. ניסיתי להתפשט. התחתונים היו צמודים לחלק התחתון של הגב שלי. היה שם פצע שלא הרגשתי קודם. הסוהר בדיוק דפק על הדלת, כי הוא חשב שסיימתי להתקלח. הסוהר פתח את הדלת ואני הייתי ערום והגב שלי היה מופנה אליו. הסוהר ראה את הפצע. הוא שאל אותי איך זה קרה, אמרתי שאני לא יודע. הסוהר התקשר לחוקר ואמר לו שיש לי פצע בגב. החוקר הגיע מייד למקלחת ושאל אותי על הפצע. אמרתי לו שאני לא יודע. החוקר אמר להתלבש ולהודות, כדי שהם יוכלו לסיים את החקירה ולקחת אותי לבית החולים. התלבשתי. החוקר לקח אותי בחזרה לחדר החקירות. לא התקלחתי.

אחרי השבר בחלק התחתון של הגב, לא יכולתי לעמוד וגם לא יכולתי לשלוט על הצרכים שלי במשך שלושה שבועות.

כשנכנסתי לחדר החקירות, החוקר הביא את אחד העצורים שהעיד נגדי. נשארתי בחדר החקירות עד הבוקר של היום החמישי לחקירה ואז העבירו אותי לבית החולים רמב"ם בחיפה. בבית החולים הכניסו אותי לחדר המיון עם אזיקים על הידיים והרגליים. רופאים שאל אותי בעברית מה כואב לי. אמרתי לו שנפצעתי במהלך החקירה. אחד מהשוטרים שליוו אותי אמר לי שאסור לי להגיד מה קרה. שני השוטרים שליוו אותי יצאו מחוץ לחדר ביחד עם הרופא. אני חושב שהם אמרו לו שאני עציר ביטחוני.

אחרי כמה דקות הרופא חזר וביקש מהשוטרים לשחרר את האזיקים מיד ימין ורגל ימין שלי. השוטרים הפכו אותי על צד שמאל. הרופא שם כפפה מגומי על האגודל שלו, מרח עליה קרם וביקש שאלחץ כאילו אני עושה צרכים. הרופא החדיר את האגודל שלו לפי הטבעת שלי. צעקתי על הרופא שבאתי כדי לקבל טיפול ומה הקשר בין פי הטבעת לשבר בגב. הרופא אמר לי לשתוק ושהוא עושה את העבודה שלו. אמרתי לרופא שיש לי פצע בגב ושאני מבקש שהוא יטפל בו. הרופא מרח משחה על הפצע וחבש אותו.

הייתי בחדר המיון של בית החולים רבע שעה בערך ואחר כך החזירו אותי לא-ג'למה, ל"קישון". הפעם לא כיסו את העיניים שלי, אבל שמו לי אזיקים על הידיים. חזרתי לחדר החקירות לפני הצהריים ביום החמישי מאז המעצר. בחדר החקירות חיכה לי חוקר. הוא שאל אותי על מצב עצם הזנב שלי. אמרתי לו שהרופא בדק אותי. החוקר שאל אותי אם שיניתי את דעתי ואם אני אודה. החוקר לחץ עלי והתעקש שאני אספר לו את האמת. אמרתי לחוקר שאין לי במה להודות. החוקר שוב השתמש בשיטת הבננה. זאת הייתה הפעם האחרונה שהם עשו לי את זה. הוא כופף אותי אחורה. הפצע שהרופא חבש נפתח. שוב הרגשתי כאבים חזקים.

התחלתי לחשוב על הודאה בכול מה שהם יגידו, רק כדי לא לעבור את העינויים האלו שוב. הודיתי בכל מה שהבחור הצעיר אמר מולי. אמרתי לחוקר שהסעתי מבוקשים חמושים מסידא לכפר עראבה ושבדרך חזרה הסעתי עוד מבוקש לכפר סידא, ושהוא לבש מדים של הצבא ושכפ"צ בצבע שחור. אמרתי את כול מה ששמעתי מהבחור ההוא. רק רציתי שהעינויים יפסקו.

במשך חמשת הימים של החקירה לא פגשתי עורך דין או נציג של הצלב האדום, למרות שביקשתי.

גם לא אכלתי ולא נתנו לי ללכת לשירותים. הקצין שחקר אותי נתן לי רק קצת מים.

אחר כך התחילה חקירה רגילה, שבה לא השתמשו במכות ולא הפעילו עלי לחץ. החקירה הרגילה התחילה ביום השישי למעצר שלי ונמשכה 59 ימים. במהלך 59 הימים האלו הכול היה אחר. הסוהרים נתנו ארוחת בוקר, צהריים וערב. בכל יום חקרו אותי בממוצע עשר שעות. החוקרים רצו שאמסור להם עוד מידע. למרות שהחקירה נמשכה כל כך הרבה זמן, כתב האישום נגדי מבוסס על עדויות של עצורים אחרים.

נגזרו עלי 26 חודשי מעצר.

בזמן החקירה הייתי בג'למה (קישון), מה-22.4.2005 ועד ה-21.6.2005, אחר כך הייתי בג'לבוע (גלבוע), מה-21.6.2005 ועד ה-18.1.2006, אחר כך במגידו, מה-18.1.2006 ועד ה-15.12.2006 ואז בנגב (קציעות), מה-15.12.2006 ועד ה-10.5.2007.

במהלך החקירה נגרם לי שיתוק ברגל שמאל ונכות חלקית ברגל ימין. במהלך המעצר עשו לי בדיקה רפואית, אבל לא טיפלו ברגליים שלי באופן יסודי. הגעתי לחקירה ב- 22.4.2005 בהליכה ויצאתי משם ב-10.5.2007 עם קביים וכיסא גלגלים.

לואיי סאטי מוחמד אשקר, בן 31, , נשוי, ותושב כפר סידא שבמחוז טול כרם, עבד בתחום האלומיניום עד למעצרו. את עדותו גבה עבד אל-כרים א-סעדי, בבית העד, ב-13.5.2007.