חשד להריגה מכוונת של פצוע חסר אונים ושימוש בפלסטינים כמגינים חיים, כפר ראבא, מחוז ג'נין, 3.12.04

סולימאן קסראווי, בן 50

סולימאן קסראוויביום שישי, 3.12.2004, הייתי בבית שלי. הבית נמצא בצידה הימני של הכניסה המערבית לכפר מכיוון א-זבאבדה. בסביבות השעה חמש בבוקר, שמעתי קולות מוזרים מתחת לבית, המולה של אנשים וקולות בעברית. לא הבנתי את הדיבורים כי אני לא מבין עברית, אבל הייתי בטוח שהם לא היו בערבית. שמעתי גם רעש מנוע של רכב. אחרי כמה דקות התפללתי את תפילת השחרית, וחזרתי למיטה. חשבתי שלא קרה כלום, ובגלל זה לא הערתי את הבנים שלי. בסביבות חמש ורבע שמעתי פיצוץ מתחת לבית ושש או שבע יריות. הבנים שלי ואשתי התעוררו. כולנו התאספנו בסלון. הבנו שאנחנו חייבים לצאת מהבית. אחרי שכולנו התלבשנו שמעתי קריאות ברמקולים לכבות את האורות, וככה עשיתי. אחר-כך שמעתי קול של פיצוץ רחוק מהבית.

אחרי עשר דקות בערך, בסביבות חמש וחצי, שמעתי דפיקות על הדלת ומישהו קורא לנו לפתוח. שאלתי מי זה, והחיילים צעקו "תפתח את הדלת". כשפתחתי את הדלת ראיתי עשרה חיילים בערך עומדים על המדרגות. אחד מהחיילים ביקש ממני לאסוף את כל בני המשפחה לתוך חדר אחד. כולנו התאספנו בחדר השינה. החיילים נכנסו, ובעקבותיהם באו עוד שלושים חיילים בערך. הם הורו לי לפתוח להם את הדלת לגג. רוב החיילים עלו לגג, ועשרה בערך נשארו בתוך הבית.

אחרי שהחיילים התפזרו בבית ועל הגג אחד החיילים קרא לי "אתה, בוא הנה". אחד החיילים ליווה אותי למטה במדרגות. החייל ניגש איתי לפינה הדרום-מזרחית של הבית והצביע על הבית של השכן, טאייל אל-בזור. הוא אמר לי "יש שם מישהו שאני רוצה שתביא לכאן". הלכתי לכיוון הבית של אל-בזור, וכשהתקרבתי לשם ראיתי את טאייל, בעל הבית, עומד מול הבית שלו. אמרתי לו "בוא הנה. רוצים אותך". הוא ענה לי "לא רוצים אותי. הם רוצים צעיר אחר, מבוקש פצוע שנמצא ליד הפינה של הבית". אני וטאייל ניגשנו יחד אל הצעיר המבוקש, ששכב על הרצפה. ניסינו להרים אותו אבל לא הצלחנו מרוב פחד והתרגשות.

כשניסינו להרים אותו שמתי לב שיש לו אקדח במכנסים. לקחתי את האקדח ביד והרמתי אותו כדי שהחיילים ייראו אותו, ואמרתי להם בקול רם שיש לו אקדח. אחד החיילים אמר לי להביא לו את האקדח. לקחתי את האקדח והלכתי לכיוון החיילים שהיו מתחת לבית שלי. תוך כדי ההליכה החייל הורה לי פעמיים לזרוק את האקדח ואחר-כך להתקדם שוב לכיוונו ולהרים אותו.

כשהגעתי למרחק של חמישה מטרים בערך מהחיילים, אחד מהם הורה לי לזרוק את האקדח. כשזרקתי את האקדח אמרתי לחייל שאנחנו לא יכולים לסחוב את הפצוע. החייל ביקש ממני להביא את תעודת הזהות של הפצוע. חזרתי אליו. הוא היה פצוע קל בצוואר, נדמה לי שמצד ימין. אמרתי לו שהחיילים רוצים את תעודת הזהות שלו. הצעיר אמר שאין לו. חזרתי לחיילים ואמרתי להם את זה. החייל שנתן לי קודם את ההוראות הורה לי לחזור ולהביא את הפצוע.

חזרתי אל הפצוע. טאייל עדיין עמד לידו. שנינו הרמנו יחד את הפצוע. כשהיינו באמצע הדרך החיילים שהיו בבתים האחרים התחילו לצעוק והורו לנו להניח את הפצוע על הקרקע. הנחנו אותו באמצע הדרך בין הבית שלי לבית של טאייל. החייל שהיה מתחת לבית שלי דרש שנביא את הפצוע אליו. אמרתי לו שאני לא יודע למי אני אמור לציית. הוא אמר לי "תעשה מה שאני אומר והאחרים ישתקו". הרמנו את הפצוע שוב וסחבנו אותו עד שהגענו למרחק של 10-12 מטרים מהפינה של הבית שלי, שם עמדו החיילים. כשהגענו לשם אחד החיילים הורה לי להוריד אותו על הארץ. הורדנו אותו. החייל הורה לנו לגשת אליו וצייתנו. הוא הורה לי להרים את הבגדים של מחמוד ואני סירבתי כי זאת בושה וזה אסור על פי הדת. אמרתי לחייל שהפצוע שוכב על הרצפה. החייל אמר לי שיש מכשיר טלפון בתוך הכיס שלו ושאני צריך להביא אותו. ניגשתי אל הצעיר ושאלתי אותו אם יש לו טלפון, והוא ענה שהטלפון נמצא בכיס שלו. הוא אמר לי "תקצר להם את הדרך, ותגיד להם שקוראים לי מחמוד א-דבעי". לקחתי את הטלפון מהכיס של מחמוד וגם קופסת סיגריות ומצית שהיו שם, ומסרתי אותם לחייל. אמרתי לו שהשם של הצעיר הוא מחמוד א-דבעי.

החייל לקח את מכשיר הטלפון, התקשר דרכו ואחר-כך צעק "בוא הנה". הוא לקח אותי אל מאחורי חדר המדרגות, והורה לטאייל ללכת לכיוון הבית של השכן, עבדאללה אל-בזור. אחרי פחות מדקה נורו חמש או שש יריות. אחרי זה החייל שדיבר אתי צעק "די". הירי הופסק. החייל הורה לי ללכת הביתה. נכנסתי לחדר שבו היו הבנים שלי ואשתי. החיילים היו עדיין בתוך הבית. אחד החיילים אמר לי שבעוד חצי שעה הם יעזבו את הבית. כעבור פחות מחצי שעה, החיילים הסתלקו מהמקום.

ניגשתי מהר אל החלון כדי לבדוק מה קרה לצעיר הפצוע. הצבא היה שם עדיין. ראיתי את הצעיר שוכב על הרצפה. בערך בשעה 07:10-07:15 הצבא עזב את המקום. ניגשתי מיד אל הצעיר. הוא היה מת. הראש שלו היה פגוע וראיתי סביבו דם וחלקים מהמוח שלו ומעצמות הגולגולת.

סולימאן אחמד מוחמד קסראווי, בן 50, נשוי ואב לחמישה, מורה, תושב ראבא. העדות נגבתה על ידי עאטף אבו א-רוב ב- 30.12.04, בבית העד.