עדויות

בשיר א-תמימי, בן 46

אני גר ברחוב הראשי בכפר א-נבי סאלח, שנמצא מצפון מערב לרמאללה, כקילומטר מהתנחלות חלמיש. אני עובד כמנהל משרד ברמאללה ואני גם מכהן כראש המועצה של הכפר, אוכלוסיית הכפר מונה כ-500 נפשות.

ביום ראשון, 25.1.04, בסביבות 1:45, שמעתי קולות של כלי רכב נוסעים ליד הבית שלי. קמתי מהמיטה והסתכלתי מהחלון. ראיתי ארבעה ג'יפים צבאיים גדולים נוסעים ברחוב, לכיוון מרכז הכפר. על גג אחד הג'יפים הייתה נורה צהובה מהבהבת. אחרי כמה שניות שמעתי דפיקות על דלתות הבתים שליד הבית שלי והבנתי שהצבא פולש לכפר ומבצע מעצרים. התקשרתי לכמה תושבים שגרים במרכז הכפר, כדי לברר את העניין. התקשרתי לבית של גיסי, חוסיין א-תמימי, ואישתו אמרה לי שהחיילים מרכזים את כל התושבים ברחבה שבמרכז הכפר. הרחבה נמצאת במרחק של כמאה מטרים מהבית שלי.

כששמעתי את זה, הלכתי להחליף בגדים והתכוננתי שיבואו לקח אותי. אחרי כמה דקות, שמעתי דפיקות על הדלת של שכן שלי, עבדאללה. הערתי את הילדים שלי, שיתכוננו לצאת, לפני שהחיילים יפרצו פנימה. לא חיכיתי לחיילים ויצאתי עם הילדים טארק, בן 22, אחמד, בן 18, ברא, בן 14 ואת'יר, בת שמונה. אישתי נשארה בבית כדי לראות מה החיילים עושים, למקרה שהם יכנסו אלינו הביתה. בדרך לרחבה של הכפר פגשתי כמה מהתושבים, ביניהם היו גם קרובי משפחה שלי. כולם היו בדרך לרחבה. ג'יפ אחד הסתובב באזור, כנראה כדי לעקוב אחר יציאת התושבים מהבתים.

כשהגענו לרחבה, חייל אחד קיבל אותנו. שאלתי אותו בעברית: "למה אתם עושים את זה?". אני מבין עברית טוב מאד. החייל ענה: "אנחנו עושים את זה כשיש בעיות ואנחנו לא רוצים בעיות". שאלתי אותו: "איזה בעיות?" והוא ענה: "יש ילדים זורקים אבנים וצבע עלינו". אמרתי: "יכול להיות שיש ילדים שזורקים אבנים, אבל למה אתם מוציאים גם ילדים בני שנתיים מהבתים? מה הם עשו? לא חבל?". הוא ענה: "אנחנו יודעים מה עושים. גם לנו קר וגם אנחנו עייפים. אנחנו עושים את העבודה שלנו". הוא הוסיף: "זה לא עניינך. תסתום את הפה". אחר כך, הוא רשם את השם שלי ואת השמות של הילדים שלי. נראה לי שהוא היה המפקד, כי הייתה לו שיבולת על הכתף. היו לו גוון עור בהיר, מבנה גוף בינוני, הוא היה בגובה בינוני ונראה כבן 30-25.

כשהגענו, היו ברחבה כ-150 תושבים, ביניהם נשים, גברים, ילדים וזקנים. תושבים אחרים המשיכו להגיע ובסך הכל היינו כ-450 איש. ראיתי גם ארבעה ג'יפים צבאיים עומדים ברחבה, ג'יפ אחד בכל בפינה. היו בערך 12 חיילים ברחבה ועוד חיילים בתוך הג'יפים, אני לא יכול לקבוע בדיוק כמה.

אחרי שהחייל הראשון רשם את השמות, פנינו לחייל שני, שצילם כל אחד מאתנו והפנה אותנו לחייל שלישי. החייל השלישי החזיק נייר לבן וקופסת דיו והורה לנו לחתום בטביעת אצבע על הנייר הריק. שאלתי אותו למה הם רוצים את טביעות האצבע שלנו על ניר ריק והוא ענה לי: "זה לא עניינך. תסתום את הפה". ראיתי קודם קבוצה של צעירים שסירבו לחתום וחיילים מאיימים עליהם עם הרובים. בסוף הם חתמו. החלטתי לחתום וגם אמרתי ליתר שיחתמו, כדי שלא ניתן לחיילים הזדמנות להכות אותנו, כי זה מה שהם בעצם רצו, וכדי שהפעולה של הצבא תסתיים כמה שיותר מהר. התושבים נענו לבקשה שלי וחתמו.

אחרי שחתמנו על הניירות, החיילים ריכזו אותנו בחלק הצפוני של הרחבה והורו לנו לשבת על האדמה. אנחנו לא התיישבנו, אלא נשארנו במקום והסתובבנו. כשהחיילים ריכזו אותנו אחרי שהחתימו אותנו, ראיתי אחד מהם מרחיק שלושה ילדים. את השם של אחד מהם אני לא זוכר, אבל השניים האחרים הם נידאל א-תמימי, בן 14 ומוחמד עטאללה, בן 13. הוא לקח אותם לקצה רחוק של הרחבה וכשהילדים חזרו, הם סיפרו לי שהחיילים חקרו אותם. מוחמד חזר בוכה וסיפר לנו שהחייל נתן לו כמה סטירות.

בסביבות 3:45, כשעה וחצי אחרי שהאירוע התחיל, החיילים נתנו לנשים וילדים מתחת לגיל עשר לחזור לבתים. בסביבות 4:20, המפקד שאל אם מישהו מאתנו מדבר עברית. דיפאללה א-תמימי ניגש אליו. המפקד דיבר אלינו ודיפאללה תירגם. המפקד אמר: "יש כאלה שזורקים אבנים ושופכים צבע ושמן על הג'יפים. לכן צילמנו אתכם. אם זה יקרה שוב, ננקוט צעדים קשים יותר". בסביבות 4:30, המפקד הורה לנו לעזוב את הרחבה ולחזור לבתים.

בשיר אחמד עבד אל-חמיד א-תמימי, בן 46, נשוי ואב לארבעה הוא פקיד תושב א-נבי סאלח שליד רמאללה.
את עדות גבה איאד חדאד, ב- 26.1.04 ברמאללה