עדויות

בילאל חפנאווי, תלמיד תיכון

אני ובני משפחתי מתגוררים במחנה הפליטים בלאטה. אני לומד בבית ספר על שם קדרי טוקאן, שנמצא ליד קבר יוסף ברחוב פייסל בשכם. בית הספר נמצא במרחק של כקילומטר אחד מביתי. ביום שני, 20.1.03, יצאתי בבוקר מביתי לכיוון בית הספר. לפני שהגעתי לבית הספר, נודע לי מכמה אנשים שבקרבת בית הספר יש עימותים בין פלסטינים לבין חיילים ישראלים ושבמקום יש כלי רכב צבאיים. החלטתי לחכות. בסביבות השעה 9:00, שמעתי שהעימותים בין שני הצדדים נרגעו. הלכתי לבית הספר וכשהייתי במרחק של כשלושים מטרים ממנו, ראיתי שלושה משוריינים גדולים וכמה ג'יפים של משמר הגבול ושל הצבא. ג'יפ של משמר הגבול התקרב אליי וארבעה שוטרים חמושים ירדו ממנו. הם התקרבו אליי ובלי ששאלו אותי משהו או דיברו איתי החלו להכות אותי. הם הכו אותי קשות במשך כחצי שעה כשהם מתחלפים ביניהם. הם בעטו בי והיכו אותי בכל חלקי הגוף. הם היכו אותי גם עם הרובים שלהם. אחר כך, השוטרים עצרו את ידידי, ח'אלד חשאש, שבדיוק הגיע לבית הספר. השוטרים היכו גם אותו בקתות הרובים שלהם ובעטו בו. הם הכריחו אותו להיכנס לתוך פח האשפה הגדול של בית הספר. אחר כך, הם תפסו עוד שני תלמידים והכו אותם קשות באותה שיטה שבה היכו אותי. אחר כך, הם חזרו אליי והיכו אותי שוב. הם זרקו עלי לבנה ופגעו בי. הם הבחינו בעגלה למכירת חומוס, שהבעלים שלה כנראה עזב אותה וברח מהמקום. השוטרים שברו את העגלה והיכו אותי בשברי העץ. הם לקחו את המים החמים שמשמשים להרתחת החומוס והתיזו אותם עלי. הם המשיכו להכות אותי עד שראו שאני מדמם מהאף ומרגל ימין. אז הם עזבו אותי והתנכלו לאחרים. כתוצאה ממכות, נגרמו לי סדק ביד ימין וחבורות בכל חלקי הגוף.

לאחר מכן, צעירה שאני לא מכיר, כנראה תושבת המקום, הגיעה והתחילה לצעוק על השוטרים לשחרר את האחרים. אחד משוטרי משמר הגבול הוריד את מכנסיו מול עיניה. הצעירה שנראתה כבת 18, ברחה מהמקום ואני לא יודע מה עלה בגורלה לאחר מכן.

אחרי שהשוטרים עזבו אותי, הלכתי ברגל לכיוון ביתי. הלכתי כמאתיים מטרים עד שראיתי אמבולנס של הסהר האדום וביקשתי מהצוות הרפואי להעביר אותי לבית החולים. בדרך לבית החולים, חיילים שעמדו בשער הברזל שמוצב מול מבנה המוקטעה, עצרו את האמבולנס. החיילים הכריחו אותי לרדת מהאמבולנס ולעמוד בחוץ, בגשם. כעבור כחצי שעה, אחד החיילים דרש את תעודת הזהות שלי. אמרתי לו שאני קטין ואין לי תעודת זהות. החייל נתן לי סטירה, בעט בי והפיל אותי על הבוץ. הוא דרש ממני לחזור הביתה ולא נתן לי להמשיך את דרכי לבית החולים. האמבולנס נשאר לעמוד במקום כל אותו זמן.

כשהייתי במרחק של כשלושים מטרים מהחיילים, אחד מהם צעק עליי ודרש ממני לחזור אליו. כיוון שפחדתי נורא, ברחתי בלי לחשוב על ההשלכות. לא הסתכלתי אחורה מרוב פחד ורצתי כחצי קילומטר, ואז לקחתי מונית הביתה למחנה הפליטים בלאטה. ניגשתי למרפאה של המחנה, שם קיבלתי את הטיפול הרפואי הדרוש.

בילאל מורתדא מוחמד חפנאווי, בן 16, הוא תלמיד תיכון תושב מחנה הפליטים בלאטה בשכם. את עדותו גבה עלי דראר'מה בטלפון, ב-23.1.03