עדויות

מוחמד מרעי, חובש

במחסום התנינים בדקו את התעודות שלנו, ערכו חיפוש ברכב והרשו לנו להמשיך. המשכנו למחסום חמרא. במחסום חמרא עמדו הרבה מכוניות ואני ,כמקובל, נסעתי במסלול עוקף ועברתי את כולם. לפניי עמדה מכונית אחת והמתנתי כחמש דקות עד שאחד החיילים קרא לי. השעה הייתה ארבע ושלושים אחר-הצהריים.

החייל סימן לי בידו להתקדם. במקום עמדה מונית והחייל הורה לנהגה לעזוב. לי הוא סימן להעמיד את האמבולנס במקומה. כשעצרתי , החייל הסתכל לתוך האמבולנס ואמר לשני חיילים שעל ידו: "זה הוא". זה היה אותו חייל שביום ג', 14.1.03, עיכב אותנו ולא נתן לנו לעבור. נאלצנו אז להתקשר למרכז הצלב האדום כדי שיעבירו אותנו.

החייל התחיל לצחוק, הוא אמר לי לרדת מהאמבולנס וציווה על חסאן וסאמר להתרחק מהאמבולנס. אחרי שירדתי הוא הורה לי להוציא מהאמבולנס כל מה שהיה בו. הוא אמר:

"ואיפה עכשיו הצלב האדום? יאללה, תוריד הכל מהמכונית". שאלתי אותו למה הוא מתכוון ב"איפה הצלב האדום?". הוא אמר לי לשתוק. אח"כ הוא שאל איפה מכשיר המירס. אמרתי לו שהמכשיר באמבולנס והוא לקח אותו. הוא גם לקח את הטלפון הנייד שלי. הוא אמר: "שתוק פחדן" דחף אותי ואמר: "יאללה, מהר, בחמש דקות."

רוקנתי את כל מה שהיה בארונות ובמדפים ושמתי את החפצים על רצפת האמבולנס. החייל לא הרשה להשאיר שום דבר במקומו. על כל דבר ששאלתי הוא צרח וקילל וכל הזמן אמר: "בן זונה וכוס אמק" ועוד כמה ביטויים שאני לא כל כך מכיר. אחרי חמש דקות, כל מה שהיה באמבולנס היה מונח על הרצפה.

באמבולנס היה גם תיק עם בגדים. הוא דרש שאפתח אותו ושארוקן אותו. כך עשיתי. אחר-כך הוא שאל על מכשיר שאיבה שמשמש לשאיבת נוזלים מהאף במקרים מסוימים. הוא דרש שאפרק אותו. אמרתי לו שאי אפשר לפרק אותו, כי הוא מחובר לרצפת האמבולנס. בתגובה הוא חבט בידו על עורפי והמשיך לקלל. ביקשתי שיקרא לקצין ואמרתי שאני לא יכול לפרק את המכשיר, ושאם הוא רוצה, שיפרק אותו בעצמו. שאלתי אותו גם: "למה היכית אותי ולמה קיללת?" הוא צעק עליי שאשתוק והורה לי לפרק כסא מהאמבולנס. אני כבר הרגשתי סחרחורת והראש כאב לי ודרשתי שיקראו לרופא. הוא נופף בפניי ברובה שלו והתעקש שאפרק את הכסא. אמרתי שהכסא מחובר לרצפה וניסיתי להסביר לו. הרמתי את לוח העץ שמונח על הכסא ואמרתי לחייל שיסתכל בעצמו מה יש בתוכו. לבסוף עשיתי את מה שהוא דרש והורדתי את כיסוי הכסא לרצפה.

בשלב זה הוא דרש שאוריד את המיטות לכביש. הורדתי את מיטה אחת ואמרתי שאני רוצה רופא. כאב לי הראש. הוא אמר לי: "מה אתה רוצה?" אמרתי לו: "תקרא לרופא." הוא אמר לי: "יאללה, תמות." אח"כ הוא הסתכל לתוך הרכב וראה בלון חמצן. אמרתי לו שזה חמצן. הוא דרש שאפרק אותו ואוריד אותו ארצה. עניתי שאינני יכול לעשות זאת כי הוא קשור וצריך עוד אדם כדי להוריד אותו, וכן שצריך מפתח מיוחד. הוא שוב צעק עליי וקילל ואחרי שראה שאי אפשר לפרק את החמצן הוא שאל אותי על הגלגל הרזרבי. הראיתי לו אותו בתחתית המכונית והוא דרש שאפרק אותו, שאביא ג'ק, ארים את הרכב, אוריד גלגל אחד וארכיב במקומו את הרזרבי. הוא כל הזמן צחק, קילל, דחף אותי ואמר שיש לי חמש דקות. הוא אמר שאם אני לא יעשה את זה בזמן אני אמות.

התחלתי לעבוד כדי לפרק את הגלגל הרזרבי וכאביי התגברו. ביקשתי רופא. הוא קם ונתן לי סטירה בפניי. הבנתי שאני בסכנה. הפסקתי לפרק את הגלגל הרזרבי, הרגשתי סחרחורת וצעקתי שאני רוצה רופא. אז התקרבו שני חיילים ואחד אמר: "אני אכה אותו בבטן ואתה תכה אותו במותניים". החייל השלישי קירב את הרובה לראשי והם החלו להכות אותי. צעקתי וקראתי שיביאו קצין והחייל אמר לי: "אני קצין". הם המשיכו להכות אותי בפנים ובבטן. כשראיתי שהמצב כמו שהוא, אמרתי שאני רוצה שאחד מעמיתיי יעזור לי, אבל הם סרבו.

ישבתי והמשכתי לפרק את הגלגל, ואני זוכר שהייתי כבר בסוף העבודה כאשר הוא היכה אותי בערפי. נפלתי והתחלתי לצעוק, והחייל אמר לי להפסיק לצעוק. הרגשתי שאני מאבד את ההכרה ומאותו רגע לא ידעתי מה קורה סביבי.

חסאן סיפר לי שלמקום הגיע קצין ואחר-כך גם רופא צבאי שאמר לו שצריך לאשפז אותי. סיפרו לי שהחיילים הכריחו את חסאן לנהוג באמבולנס, למרות שאין לו רשיון נהיגה והוא אינו יודע לנהוג. כמו כן סיפרו לי שהוא הסביר זאת לחיילים, אבל הם דרשו שינהג באמבולנס ויסלק אותו מהמחסום. נכנסתי לבית חולים ג'נין בשעה עשר בערב. ישנתי שם לילה אחד ושוחררתי למחרת. הרופאים נתנו לי שלושה ימי מנוחה והורו לי להתייצב בפני ועדה רפואית.

מוחמד עלי חסן מרעי, בן 35, נשוי ואב לשבעה ילדים, הוא חובש תושב ג'נין. את עדותו גבה עאטף אבו רוב, ב-26.1.03, בג'נין