עדויות

אמיל א-רימאווי, בן 41

אני תושב הכפר בית רימא ועובד כנהג אמבולנס. ביום שבת, 16.11.02, הייתי בבית החולים הממשלתי ברמאללה. בסביבות השעה 12:00 בצהרים קיבלתי קריאה להעביר חולת כליות בשם נדא א-רימאווי מבית החולים לביתה בכפר בית רימא. עליתי לאמבולנס עם החולה. סאמר א-רימאווי, חובש שגם הוא תושב בית רימא, הצטרף אלינו לנסיעה. ביתי נמצא על הכביש הראשי בבית רימא וכשעברתי שם בדרכי לביתה של החולה, ראיתי שליד הבית עומדים כששה חיילים. חשבתי שהם עומדים לפרוץ לביתנו. לפני כארבעים יום, החיילים פרצו לביתנו וחיפשו את אחי, תאמר, בן 22. תאמר מבוקש על ידי ישראל. כשאחד החיילים ראה את האמבולנס, הוא סימן לי לעצור וכך עשיתי. אחד החיילים שאל אותי אם אני אמיל ועניתי שכן. הוא הורה לי לרדת מהאמבולנס. אמרתי לו שיש חולה באמבולנס וביקשתי מהחייל להרשות לי להסיע אותה הביתה. הוא הרשה לי לנסוע, אבל דרש שאשאיר את תעודת הזהות שלי אצלו. הסעתי את החולה לביתה והורדתי גם את סאמר. חזרתי לביתי תוך כשבע דקות.

כשחזרתי, אחד החיילים הורה לי לרדת מהאמבולנס ולהיכנס לדירה של תאמר. תאמר גר יחד עם אבא שלי ואישתו של אבא שלי. אני ואחיי הנשואים מתגוררים בדירות אחרות באותו בניין. חשבתי שהחייל שהורה לי להיכנס לדירה היה המפקד כי היו לו שני תגים על הכתף. הוא היה גבוה, בעל מבנה גוף מלא, צבע עור בהיר ונראה בערך בן 30. מילאתי את הוראתו של המפקד ונכנסתי לבית של אבא שלי. ארבעה חיילים באו איתי. שניים נכנסו לדירה ושניים נשארו לשמור בפתח. המפקד שאל אותי: "איפה תאמר"? אמרתי שאני לא יודע. הוא הוסיף בערבית: "אם לא תגיד לי איפה תאמר, אני אהרוס את תכולת הבית". אמרתי: "תעשה מה שאתה רוצה". המפקד אמר: "אנחנו נפציץ את הבית", אמרתי לו: "תעשה מה שבא לך". הוא הורה לי להוציא את הכיסאות שהיו בדירה החוצה. בבית לא היה איש מלבד אישתו של אבי, פתחייה עבד אל-עזיז, בת 48. המפקד שאל אותה על תאמר ואיים להרוס את תכולת הבית ולפוצץ אותו. כשלא הוצאתי את הכיסאות, המפקד נתן לי אגרוף חזק בגב ואז הוצאתי את הכיסאות החוצה. כשהוצאתי את הכיסאות החוצה, חייל הורה לי לסדר אותם סביב כיכר קטנה שנמצאת במרחק של כעשרים מטרים מהבית. הוא שם שולחן במרכז הכיכר. כשסידרתי את הכיסאות, המפקד אמר לי בטון לעגני: "עכשיו אנחנו רוצים נרגילה".

בין 12:15 ל-12:30 בצהרים, תלמידי בית הספר סיימו את הלימודים. כשהם עברו ברחוב, הם זרקו אבנים על החיילים. המפקד דרש שאתן לו את מפתחות האמבולנס כדי לרדוף אחרי התלמידים, אבל סירבתי. הוא דרש את המפתחות כמה פעמים וכשעמדתי בסירובי הוא איים לירות בי. הוא כיוון את הרובה שלו לרגליים שלי ודרך אותו, אבל לא ירה. בזמן שהמפקד חזר על דרישתו שאתן לו את המפתחות, אחד החיילים הכה אותי בכוח בקת הרובה שלו במותני השמאלית. הרגשתי בחילה. המפקד שוב דרש את המתפתחות. סירבתי ואמרתי שזה אמבולנס ואסור להשתמש בו לצרכים צבאיים. החייל בעט בי והכה אותי בקת הרובה על הגב. נפלתי על הבטן. שלושה חיילים דרכו על גבי בחוזקה והמפקד אמר בלעג: "אתה מונע ממני להשתמש באמבולנס"? החיילים דרכו על גבי עוד ארבע או חמש פעמים ולאחר מכן הורו לי להיכנס לדירה.

כשהייתי בדירה, החיילים שוב שאלו אותי על אחי תאמר. הבחנתי בחייל אחד שהיה בחוץ הולך לכיוון מכולת שנמצאת במרחק של כשלושים מטר מהבית. הוא הורה לארבעה צעירים שעברו במקום לבוא לדירה. החיילים הכריחו אותי ואת ארבעת הצעירים להוציא את הרהיטים מהבית ולשים אותם סמוך לכיכר. הוצאנו רהיטים עד השעה 13:00 בצהרים. אז, החיילים עזבו אותנו ורדפו אחריי ילדים שזרקו עליהם אבנים לכיוון מרכז הכפר. הם לא החזירו לי את תעודת הזהות שלי לפני שהם הלכו.

כשהחיילים עזבו ורדפו אחרי הילדים החזרתי את הרהיטים לדירה ואז יצאתי מביתי לזמן מה. כשחזרתי, אשתו של אבי אמרה לי שכחצי שעה אחרי שהחיילים עזבו את הדירה הם חזרו והחזירו את תעודת הזהות שלי.

הערה: ביום א', 24.11.02, מסר אמיל א-רימאווי טלפונית לבצלם כי במהלך סוף השבוע הגיעו לביתו חיילים והחרימו את רשיון הנהיגה שלו. לדבריו אמרו לו החיילים כי הרישיון לא יוחזר עד שיודע להם היכן נמצא אחיו.

אמיל ראסם סלים א-רימאווי, בן 41, נשוי, הוא נהג אמבולנס תושב בית רימא שבמחוז רמאללה. את עדותו גבה איאד חדאד, בבית רימא, ב-19.11.02