עדויות

מוחמד זבן, חקלאי

אני אב לחמישה ילדים: שלושה בנים ושתי בנות. הגדול בן 12 והקטנה בת חמש. אני עובד כחקלאי. יש בבעלותי אדמות ואני גם שוכר אדמות מתושבים בכפר. אני מעבד את האדמות האלה ומתחלק עם בעליהן בהכנסות. על חלק מהאדמות אני משלם דמי שכירות שנתיים. נכון לעכשיו אני מעבד כחמישים דונם. שלושים הם בבעלותי ובבעלות אחיי ואת העשרים הנוספים אני שוכר מתושבי הכפר האחרים. בשלושים דונם אני מגדל עצי זית ובעשרים הנותרים אני מגדל חיטה, שעורה ושומשום. אני לא מגדל ירקות ופרות מכיוון שאין לנו מים להשקייה. כל הגידולים שלי מבוססים על מי גשמים.

גם אבי היה חקלאי. התחלתי לעבוד אתו בחקלאות בגיל עשר ומאז שהוא נפטר המשכתי בעבודת החקלאות. כל החיים שלי אני באדמה ואני קשור אליה מאוד.

בשנים האחרונות סבלתי עשרות התנכלויות מצד המתנחלים והצבא הישראלי. האדמה שאני מעבד נמצאת מעבר לכביש העוקף, המפריד בין תושבי הכפר לבין אדמותיהם ובין הכפר לבין ההתנחלות "יצהר". מאז שהוקמה ההתנחלות "יצהר" יש לי בעיות אתם, אבל הצלחתי בכל זאת להמשיך לעבד את אדמותי.

השנתיים האחרונות היו קשות במיוחד והמצב הפך לבלתי- נסבל.

בשנה שעברה, ב-15.6.01, אחרי שאספתי את כל יבול החיטה והשעורה והכל היה מוכן לגריסה, הגיעו מתנחלי יצהר ושרפו את כל היבול שלי. התלוננתי על כך במת"ק הפלסטיני אבל אף אחד לא שלם על הנזקים שנגרמו לי.

בינואר 2002 נכרתו לי שבעים עצי זית. הגשתי תלונה במשטרת חווארה. יש לי עותק של התלונה: אירוע מס' 15, יחידת החקירה, D.C.O גריזים, מה-16.01.01. החוקר היה מטאנס חדאד. בחקירה הזאת לא הייתה כל התקדמות.

ביוני 2002 שרפו לי המתנחלים 200 עצי זית באזור הסמוך להתנחלות ושנה קודם לכן שרפו לי שטח של עשרה דונם שהיו בו כ-150 עצי זית.

השנה, במארס 2002 הצלחתי להגיע לאדמה והצלחתי לחרוש 15 דונם. שכרתי שטח אדמה של 15 דונם ליד המחנה הצבאי חווארה ושילמתי 150 דינאר דמי שכירות עליה, אך הצבא מנע ממני את האפשרות לעבד אותה.

מיום רביעי, 2.10.02, עד יום שישי, 4.10.02, הגיעו בכל יום כעשרים מתנחלים ומסקו את הזיתים במטעי הזיתים שלנו. ביום רביעי, 2.10.02, בסביבות השעה 08:00 בבוקר, הבחינו תושבים מהכפר במתנחלים שמוסקים את הזיתים במטעים שלי. את המטע שבו הם מסקו חרשתי ב-20.4.02 והוא היה מעובד היטב. באותו יום לא עשינו כלום כי למען האמת התייאשנו מלהגיש תלונות נגד המתנחלים. תלונות שהגשנו בעבר לא עזרו. גם הפעם היינו בטוחים ששום דבר לא יקרה אם נתלונן. חשבתי לעצמי שהמתנחלים יבואו למטעים רק פעם אחת. המתנחלים סיימו למסוק את הזיתים שלנו בסביבות 17:00 בערב. כל היום השקפתי על מה שהם עשו. הם היו מצוידים בכל הציוד הדרוש למסיק הזיתים.

ביום חמישי, 3.10.02, המתנחלים חזרו למטעים באותה שעה וחזרו על אותם מעשים. פנינו לראש המועצה הכפרית בורין והוא יצר קשר עם המת"ק הפלסטיני. בשעה 14:00, הגיעו למקום כוחות של צבא ומשטרה וגם נציגים מהמת"ק הישראלי. היו שם כשמונה חיילים ושוטרים. הם היו עם המתנחלים כחצי שעה ולאחר מכן עזבו את המקום והמתנחלים המשיכו במסיק.

ביום שישי, 4.10.02, הם חזרו על מה שהם עשו יום קודם ומסקו את הזיתים מהעצים אבל הם סיימו מוקדם, בסביבות השעה 14:00 בצהרים. באותו יום, הלכתי עם אשתי ושכני, חכם עסעוס, לחלקת אדמה אחרת כדי לעבוד בה. בחלקה הזאת יש כמאה עצי זית והיא נמצאת כשני ק"מ מהכפר. הגענו לשם ב-06:00 בבוקר. בסביבות השעה 10:00 בבוקר, הגיעו שני מתנחלים שעמדו על גבעה מעלינו, מרחק של כמאה מטרים מאתנו והחלו לצעוק ולקלל בשפה העברית. לא הבנתי מה הם אמרו ולא ראיתי אם הם אחזו כלי נשק בידיהם. המתנחלים שהו במקום הזה כחצי שעה. לא נרתענו מהצעקות שלהם. במקום הזה עבדו גם חקלאים אחרים מהכפר בורין.

כעשר דקות בלבד אחרי ששני המתנחלים עזבו, הגיע רכב הביטחון של ההתנחלות "יצהר". הם החנו את הרכב במרחק של כמאתיים מטרים ממקום המצאנו. הפעם שני המתנחלים שירדו מהרכב היו חמושים ברובי עוזי. הם עשו כמה צעדים קדימה לכיווננו כשהם מכוונים אלינו את רוביהם. הם עצרו וחזרו שוב לרכב. הם חזרו על אותה פעולה מספר פעמים אבל גם זה לא הרתיע אותנו. כמו שאר החקלאים, ידעתי שהולך לקרות משהו ולכן הורדנו את הזיתים שאספנו למורד הגבעה שעליה ממוקמים המטעים והנחנו אותם סמוך לכביש העוקף אבל לא עזבנו את המקום.

לאחר כרבע שעה ראינו 20 עד 25 מתנחלים רצים לכיוון שלנו. בידיהם היו אלות ושני האחרונים שרצו החזיקו גם רובים. השעה הייתה קרובה ל-12:00 בצהרים. המתנחלים הגיעו למרחק של כחמישים מטרים מאתנו. כל החקלאים שהיו במקום, כ-15, התאספו ונשארו במקום. את הילדים הקטנים הרחקנו. המתנחלים התחילו לרגום אותנו באבנים ובתגובה, זרקנו לעברם אבנים למרות שהיו בנקודה גבוהה יותר מאיתנו. איש מאתנו לא נפגע. ראינו שאין לנו יכולת להיאבק בהם ולכן התחלנו לברוח למורד הגבעה לכיוון הכביש העוקף.

השארנו במטע את כל הציוד שלנו ומספר שקי זיתים שלא הצלחנו להוריד קודם לכן. המתנחלים הגיעו ולקחו את כל הציוד ואת שקי זיתים שהשארנו. הם העלו את הציוד ואת הזיתים לרכב הביטחון של ההתנחלות ועזבו את המקום. חזרנו לשם והמשכנו במסיק הזיתים עד רדת החשיכה, בסביבות 17:00 בערב.

ביום שבת עבדתי עם חקלאים אחרים באדמה. המתנחלים לא הגיעו באותו יום.

ביום ראשון, 6.10.02, הלכתי יחד עם אשתי אשתי ועם השכן ושניים מילדיי ועבדנו באותה החלקה שבה עבדנו יומיים קודם לכן. שישה מתנחלים הגיעו למרחק של כ-150 מטרים מאתנו. הם התמקמו על הגבעה והתחילו לקלל אותנו. קיללנו אותם בחזרה. הפעם לא זרקו עלינו אבנים. הם נשארו שם כשעה ועזבו את המקום. באותו יום הספקנו למסוק שבעה שקים של זיתים במשקל כולל של כ-750 ק"ג.

עמדתי בקשר רציף עם ראש המועצה ודיווחתי לו על כל האירועים. הוא דיווח למת"ק.

ביום שני, 7.10.02, עבדתי במטע. המתנחלים רק השקיפו עלינו, צרחו וקיללו כמו ביום הקודם אבל אנחנו עשינו את העבודה שלנו. לידי עבד ראסם זכריא. כשסיימנו את עבודתנו באותו יום העמסתי את שקי הזיתים שלי על גבי בהמה שהייתה עמי וראסם, שלא היתה לו בהמה, נאלץ לסחוב כל אחד משלושת השקים שלו עד לכביש העוקף. הוא הספיק לסחוב שניים מהשקים, והיה בדרך לקחת את השק השלישי. אני עמדתי עם עוד מספר תושבים לשתות מים סמוך לבית קרוב לכביש העוקף, במרחק של כ-50 מטר מהמקום בו הניח ראסם את שקיו. פתאום הגיע טנדר סובארו של המתנחלים. היינו במרחק של כחמישים מטרים מהמקום. שלושה מתנחלים ירדו מהרכב. הם העמיסו את אחד השקים של ראסם והתכוונו להעמיס את השק השני. ראינו אותם והתחלנו לרוץ לעברם ולזרוק אבנים. הם עלו לרכב, ברחו מהמקום ונסעו בכביש המוביל להתנחלות יצהר. בשק שהם לקחו היו כשישים ק"ג זיתים.

חלק מתושבי הכפר ראו מה שקרה. כמאה מתושבי הכפר התאספו על הכביש הראשי העוקף. רכב צבאי עצר במקום. ספרנו להם על מה שקרה והם אמרו לנו ללכת להתלונן במת"ק ועזבו את המקום. אחרי כרבע שעה, הגיעה רכב אחר. התלוננו בפניהם על מה שקרה. מסרנו להם את תיאור הרכב ולאן הוא פנה. הם ביקשו את מספר הרישוי של הרכב ואנחנו אמרנו להם שלא יכולנו לרשום את מספר הרישוי ואנחנו יכולים רק לתאר את הרכב שהיה טנדר סובארו בצבע לבן שנסע לכיוון ההתנחלות "יצהר". החיילים הורו לנו להתפזר ולחזור לכפר. הם איימו שאם לא נעשה כך, הם יזמינו תגבורת לפזר אותנו. התפזרנו והצבא עזב את המקום.

היום לא עבדתי במטע כי נסעתי לבית הבד בכפר עוריף, כדי לכבוש את הזיתים שהספקתי לאסוף. נראה שמצפה לנו עונה קשה ורעה אבל על אף הסיכונים הכרוכים בכך לא תהיה לי ברירה אלא להסתכן ולהגיע למטעים כי זה עתידי וזוהי ההכנסה שלי ושל ילדיי.

בפעם הבאה אני אשכור פועלים על מנת שלא לסכן את ילדיי. השנה לא אקח את ילדיי למסיק הזיתים בשל הסיכון הטמון בכך.

מוחמד רג'א מוחמד זבן, יליד 1962, נשוי ואב לחמישה, הוא חקלאי תושב הכפר בורין. את עדותוו גבה ראסלן מחאג'נה בבורין, ב-9.10.02