עדויות

עות'מאן אל-הג'ין, תושב ג'באליה

יש לי חלקת אדמה ששטחה ארבעה דונם באזור שכונת א-שיח' עג'לין בעזה. אני מגדל בה גפנים, תאנים וירקות. יש בחלקה באר מים מתוקים. אבי ואמי החורגת התגוררו באדמה הזו יחד עם אחי וילדיו. לפני שנה, אבי נהרג בתאונת דרכים ומאז אני מעבד את האדמה וילדיי עוזרים לי. בחופשת הקיץ הנוכחית, התגוררנו בבית בחלקה כדי לקטוף את הענבים והתאנים. בבית יש שני חדרים מאבן המכוסים בגג מפח. זה היה מעין נופש עבור המשפחה, כי אזור א-שיח' עג'לין הוא אזור יפה המשקיף על חוף הים של עזה. לפני הסכמי אוסלו, גבולות ההתנחלות נצרים היו במרחק של קילומטר וחצי דרומית מזרחית לאדמתי. אך לאחר תהליך השלום ועם פרוץ האינתיפאדה הנוכחית, ישראל יצרה אזור ביטחון סביב ההתנחלות והשתמשה באדמותיהם של תושבי האזור. כיום, גבול אזור הביטחון נמצא כ-300 מטרים בלבד מהאדמה שלי. ליד גבולות אזור הביטחון ישנה גבעת חול הנקראת א-תבה, שעליה עומדים טנקים באופן קבוע. בחודש יולי השנה, כעשרה חיילים ירדו מטנקים שעמדו על הגבעה והלכו צפונה לכיוון חלקת האדמה של משפחת שמלך, הסמוכה לשלי. הם הלכו עד שהגיעו לאדמה שלי ושאלו את אישתי וילדיי אם אנו מתגוררים פה. אישתי והילדים ענו בחיוב והוסיפו כי אנו קוטפים ענבים ותאנים ומוכרים אותם. המפקד אמר לאישתי ולילדים הקטנים שלנו שאין מה לפחד. הוא דרש שלא נתקרב לגבעת א-תבה והזהיר שאם מישהו יתקרב לגבעה, יירו בו. האישה אמרה: "אנו לא נרשה לאף אחד ללכת למקום הזה, אפילו לא לילדים הקטנים". המפקד הודה לה וחזר יחד עם חייליו לגבעה.

בשעות הערב של יום רביעי שעבר, 28.8.02, לאחר שסיימנו לעבוד, מוחמד סמיר אל-הג'ין, אחייני בן ה-18, בא לבקר אצלנו יחד עם קרוב משפחתי האשם אל-הג'ין. הבנים שלי הלכו לישון יחד עם מוחמד והאשם בסביבות השעה 22:30 בלילה. כהרגלם, הם הלכו לישון מתחת לעץ תאנים שנמצא כשמונה מטרים מזרחית לבית. אני, אשתי וילדיי הקטנים התכוננו לישון בחוץ, ליד הבית, במרחק של כשישה מטרים ממקום לינתם של בניי הגדולים. הלכתי להחליף את בגדיי והתכוננתי לישון. אישתי והילדים כבר ישנו בעוד שהצעירים שכבו מחת לעץ. לפני שהלכתי לשון, בסביבות 21:00, הבחנתי בטנק על גבעת א-תבה.

כשהלכנו לשון, הופתעתי לשמוע שלושה פגזים נורים ברציפות. הפגזים נפלו והתפוצצו במקום שבו שכבו בניי המבוגרים. כשהפגז הראשון נורה, שמעתי את הבנים שלי צועקים. אישתי התעוררה, החלה לצעוק ורצה לעבר הבנים. בדרכה לשם, נפלו עוד שני פגזים לידה. אני ברחתי והתחבאתי בקצה המערבי של הבית. כשאישתי הגיעה למקום שבו היו הבנים, שמעתי ירי מקלעים. צעקותיה של אשתי פסקו. הירי פסק כעבור דקות ספורות ואז זחלתי על הבטן לעבר ילדי הקטן, סעיד, כדי להציל אותו. הגעתי למקום בו ישנו הילדים, אך לא מצאתי את סעיד. התחלתי לקרוא בקול רם: "סעיד, סעיד, סעיד". באותו רגע, הטנק התחיל לירות לעבר האזור שלנו. לכן, זחלתי בחזרה והתחבאתי בקצה המערבי של הבית. הייתי מבולבל ולא ידעתי אם ללכת להציל את בניי ולסכן את חיי או לחכות לנס. להתקשר לקרובי המשפחה מהטלפון הנייד, כדי שיזעיקו אמבולנס.

הייתה לי תחושה חזקה שאשתי נהרגה במקום מירי הטנק כי הצעקות שלה פסקו בפתאומיות. באשר לבניי, חשבתי שהם בחיים כי שמעתי את הצעקות שלהם. כשרציתי להתקשר, נזכרתי שהמכשיר נמצא במקום שבו ישנתי. זחלתי חזרה למקום ואז פגשתי את בני, שריף, שהיה פצוע וברח ממקום האירוע. בהתחלה צעקתי לעברו: "מי אתה?", והוא ענה שזה שריף והתחיל לבכות. שאלתי מה מצבו והוא ענה שנפצע ברגליו. שאלתי אם יש מישהו אחריו והוא השיב שהוא לא יודע. ביקשתי ממנו להמשיך לזחול ולהתרחק מהמקום. אני המשכתי לזחול עד שהגעתי למכשיר הטלפון. לקחתי אותו ורצתי במהירות כשאני מתכופף. באותו רגע, הטנק ירה פגז נוסף שנפל במקום השינה שלי ונפתח גם ירי מקלעים. פגז נוסף נורה במהלך הירי. באותו רגע, הטנק הדליק את האורות הגבוהים שלו וכוון אותם לעבר הבית. בו זמנית, הטנק ירה שני פגזים לעבר אדמת משפחת שמלך.

זחלתי 200 מטרים מערבה לכיוון הים והתקשרתי לקרובי המשפחה כדי שיזעיקו אמבולנס במהירות ויתקשרו לצלב האדום. נשארתי במקומי עד ששני אמבולנסים הגיעו למקום. עצרתי אותם בדרך העפר וסיפרתי לצוות הרפואי שאני בעל הבית. עליתי לאמבולנס כדי להדריך אותם למקום האירוע. בדרך לשם, הצוות הרפואי שאל על מקומם של החיילים הישראלים. אמרתי להם כי הטנק עומד על גבעת א-תבה. הנהג אמר שהם עלולים לירות לעבר האמבולנס. שאלתי:" מה לעשות? צריך ליצור קשר עם גורמים כדי לתאם עם הצד הישראלים". הנהג ענה: "אני לא יכול להיכנס ללא תיאום. אנחנו נעצור בצד הדרך הראשית, דרך א-שייח' עג'לין, עד שנקבל אישור מהצבא הישראלי".

כעבור זמן מה, אמבולנס של סוכנות אונרו"א הגיע למקום. הצוות והודיע לנו כי יש להם אישור לפנות את הפצועים. האישור כלל את שני האמבולנסים האחרים. שלושת האמבולנסים התקדמו עד שהגענו למקום האירוע וכל החובשים ירדו כדי לפנות את הפצועים. אחד החובשים הביא את בני סעיד שנפצע בכתף הימנית. כשהלכתי למקום האירוע כדי לנסות לעזור, ראיתי את בני סלאח שוכב על הארץ, פצוע. הוא דיבר בטון נמוך והיה כאב בקולו. הרמתי אותו והעברתי אותו לאמבולנס. חזרתי למקום ומצאתי את אשתי מוטלת על פניה ודם מכסה אותה מכף רגל עד ראש. היא כנראה הייתה ללא רוח חיים. לא הייתי בטוח, כי גופה היה עדיין חם. ניסיתי להרים אותה, אך לא הצלחתי. כשניסיתי להרים אותה ראיתי כי ישנו פתח במותן השמאלית שלה. שני שכנים הגיעו אליי ועזרו להרים אותה ולהעביר אותה לאמבולנס.

הצוות הרפואי הצליח להציל את חייהם של שני פצועים, שלא ידעתי מי הם באותו רגע. אני וחובש הצלנו פצוע נוסף, קרוב משפחתי, מוחמד האשם אל-הג'ין. החובשים הביאו את שאר הפצועים. לא ידעתי מה מצבם של כל ילדיי.

בני ראאפת, בן 23, הגיע למקום כדי להציל אותנו. הוא התחיל לחפש בין העצים אחר פצועים, ואז הטנק ירה לעברו פגז. הוא ברח לאדמה של השכנים. הטנק ירה שלוש פצצות תאורה וראאפת זחל וברח מהמקום.

זה לקח בערך שעתיים או פחות עד שהאמבולנסים קיבלו את האישור ופינו את הפצועים. חזרתי לבית החולים עם האמבולנסים ונשארתי שם עד למחרת בצהרים. בניי אשרף וניהאד, אישתי וקרוב המשפחה מוחמד נהרגו וחמישה אחרים נפצעו.

עות'מאן מחמוד חוסיין אל-הג'ין, יליד 1952, נשוי ואב לשבעה, הוא מסגר תושב ביר א-נאעמה שבג'באליה. את עדותו גבה נביל מח'ירז, במחנה הפליטים ג'באליה, ב-30.8.02