עדויות

סמיר אבו עמרה, בן 28

אני מתגורר בדירה בת שלושה חדרים העשויים מפח. הדירה נמצאת מעל בית הוריי. ביתי נמצא כ-300 מטרים ממערב להתנחלות כפר דרום. בדרך כלל, תושבי האזור לא יוצאים מבתיהם אחרי תפילת הערב, שמסתיימת בסביבות השעה 19:00. הסיבה לכך היא שהצבא הישראלי יורה באזור, במיוחד על הרחוב שלנו, רחוב אל-מזרעה.

ביום חמישי, 22.8.02, הייתי בביתי, כהרגלי. בסביבות השעה 21:00, נפתחה אש אינטנסיבית לעבר האזור שלנו ועל ביתנו. האש נורתה ממקלעים כבדים. כשנורו פצצות תאורה מעל גג ביתנו, החלו הילדים לצעוק.

במהלך הלילה שמעתי צעקות של איש שמבקש עזרה. הסתכלתי דרך החלון ושאלתי את שכניי מה מקור הקול. שאלתי אותם אם יש להם פצוע בתוך הבית, אך השכן ענה כי קול הפצוע מגיע מהבית שלי. לאחר מכן, אמי שסובלת מבעיות בריאות, עלתה לביתנו בזחילה מקומת הקרקע. השעה הייתה בסביבות 04:30 לפנות בוקר. היא שאלה אותי אם נפצעתי והשבתי שלא. אמי ביקשה מכולנו לרדת לקומת הקרקע מכיוון ששם בטוח יותר. הדרך לקומת הקרקע מסוכנת כי צריך ללכת על גג הבית כדי להגיע למדרגות ובמשך הזמן הזה נמשך הירי ונורו גם פצצות תאורה. לכן, היה עלינו לזחול על הבטן. חיבקתי את ילדיי וזחלתי איתם. אישתי הנמצאת בחודש השביעי להריונה ואמי, זחלו גם הן, עד שהגענו למדרגות וירדנו לקומת הקרקע. התחבאנו בחדר בטוח בבית.

שמענו יריות לכיוון החדר וראינו ניצוץ קליע עובר מול החלון המערבי. שמענו רעש של בולדוזר מתקרב לבית ועוצר. כמו כן, שמענו קולות של טנקים. לאחר מכן, שמענו שהבולדוזר מתחיל להרוס את חדר האורחים. החדר הוא יחידה נפרדת שנמצאת בחצר, ליד הכניסה, בצדו הצפוני של הבית. הסתכלתי מבעד לחלון שפונה לכיוון חדר האורחים והחצר, כדי לראות מה הבולדוזר עושה. חשבתי שהוא הולך להרוס את הבית מעל לראשינו. חדר האורחים היה הרוס ואחד הטנקים פתח עליי באש. הכדורים פגעו בעמוד בטון. התכופפתי וזחלתי לכיוון החדר הסמוך, בו היו בני משפחתי. ביקשתי מהם לצעוק ואמרתי להם שהצבא הורס לנו את הבית. בני המשפחה התחילו לצעוק ולקרוא לעזרה, אך אף אחד מהשכנים לא בא לעזור לנו.

כעבור כמה דקות ,שמעתי קול מדבר עברית ברמקול. הקול הגיע מהרחוב האחורי, מהצד הדרומי, אך לא הבנו כלום. לאחר מכן קראו לנו ברמקול בערבית ודרשו מאתנו לצאת מהבית. היינו בטוחים שהצבא מתכוון להרוס את כל הבית. יצאתי עם בני משפחתי, כשאני תומך באבי ואמי החולים. יצאנו כולנו לרחוב. ראיתי ארבעה טנקים עומדים מול הבית. אחד מהם עמד קרוב יותר אלינו, מעל להריסות חדר האורחים. ליד הטנקים עמד בולדוזר צבאי ענק. החיילים, שעמדו מול הבית, דרשו מאתנו לחזור פנימה. התחלנו ללכת, אבל כשעמדנו מול הדלת, החיילים שעמדו מאחורי הבית הורו לנו לגשת אליהם. היינו מבולבלים, לא ידענו אם לצאת מהבית או להיכנס אליו. כעבור כמה דקות, בהן עמדנו מול הבית, החיילים שממול הרשו לנו ללכת לרחוב האחורי.

בדרך לרחוב האחורי, אמי נפלה על הארץ. היא נראתה תשושה ולא יכלה ללכת עוד. החזקנו בה, אני ואבי, והלכנו. אמי והילדים צעקו. החיילים דרשו מאתנו ברמקולים למהר ולהגיע אליהם תוך חמש דקות, אחרת הם יירו בנו. הירי לא פסק מתחילת האירוע. הגענו לצד הדרומי וראינו בולדוזור נוסף ועוד שלושה טנקים. היו שם כמה שכנים, בהם נשים, ילדים וצעירים, שהצבא החזיק בחלקת אדמה השייכת לאבו ח'טאב. כשהגענו למקום שבו עמדו החיילים, אחד מהם קרא לי. כשהלכתי לכיוונו, אחד הטנקים ירה מעל לראשי. החייל אמר לי שישנו פצוע בתוך ביתי ודרש ממני להביא אותו חי או מת תוך חמש דקות. הוא הוסיף: "אם לא תביא אותו, נירה בך ובבני המשפחה שלך ונהרוס לך את הבית". הירי עדיין נמשך מעל לראשי והשכנים צעקו. החייל הזה דיבר אליי ברמקול בעברית כשהוא על הטנק. שכננו, אחמד עבד אל- קאדר אבו עמרה, שעבד בעבר בישראל ויודע עברית טוב, תירגם לי את דבריו של החייל.

חזרתי לביתי באותה דרך שבאתי. כשהגעתי לרחוב, אחד הטנקים שהיה מול הבית ירה מעל לראשי. עמדתי מבולבל ומפוחד. לא ידעתי אם לחזור או להכנס לבית. אבל החייל הוציא את ראשו מתוך הטנק וסימן לי בידו שאכנס לבית. נכנסתי פנימה והתחלתי לחפש בבית ובחצר על פי ההוראות של אחד החיילים שעמד על טנק מול הבית. הוא סימן בידו לכיוון מערב, מאחורי מיכל מים שעליו מונח שובך יונים ואמר לי שהבחור המבוקש נמצא שם. כשהגעתי למקום, דרש ממני החייל, בערבית עילגת, להביא את המבוקש חי או מת.

ראיתי בחור פצוע בראשו ובאחת מרגליו. הודעתי לפצוע על דרישת החיילים. הבחור סירב לצאת וראיתי שיש בידו רימון. פחדתי וחזרתי לעבר החיילים שהיו מאחור. החייל שהיה בטנק שמול הבית הורה לי לחזור לפצוע, אך אני המשכתי ללכת לכיוון החיילים. החייל שדרש ממני לחזור לפצוע ירה מעל לראשי. הגעתי אל החיילים ואחד מהם שאל: "למה לא הבאת אותו?", עניתי:"יש לו ביד רימון ואני מפחד למות". החייל הורה לי לחזור. הסברתי לו שאני חולה סוכרת ואיני יכול לסבול את מראה הדם. אישתי אמרה לו שאני עלול להתעלף אם אראה דם. החייל הורה לה לשתוק ואיים שישלח אותה ואת אמי להביא את הפצוע. החייל דרש מהשכן שלי, אחמד אבו עמרה, ללכת אתי להביא את הפצוע. החייל דרש מאתנו לקפוץ מעל גגות הבתים שנמצאים מאחורי ביתי ולא ללכת באותה דרך. קפצתי מעל גדר של בית סמוך לביתי וכמעט נפלתי. אחמד קפץ יחד אתי. החיילים שהיו בצד השני ירו מעל לראשינו.

הגעתי לגדר תיל שמונחת מעל גדר אבן, אך לא הצלחתי לקפוץ מעליה בשל משקלי הכבד. אחמד הצליח לקפוץ והחיילים הכריחו אותי לעבור מסביב לגדר. אחמד הגיע לפצוע, דיבר איתו והודיע לו על דרישת החיילים. הבחור לא הצליח להוציא מילה ולענות לנו. הוא איבד כמות גדולה של דם. אחמד אמר לחיילים שהיו מעל הטנק מול הבית שהבחור מת ואינו עונה לנו. חייל דרש מאתנו להביא אותו חי או מת. אחמד השיב שהוא לא יכול להביא אותו כי יש בידו רימון. הירי מעל לראשינו המשיך. החייל דרש מאחמד להוריד את השובך שעל המיכל שמאחוריו שכב הפצוע. אחמד לא הצליח להרים את השובך ודחף אותו בכוח. בשלב הזה, אני עמדתי על אבן, מאחורי גדר אבן המפרידה בין ביתי לבין הבית הסמוך, מרחק של כמטר וחצי מהמקום. יכולתי לראות ולשמוע כל מה שהתרחש. החייל הורה לאחמד להזיז את המיכל. אחמד ענה לו שהוא אינו יכול כי זה לא הבית שלו אלא הבית שלי וסימן בידו לעברי. החייל דרש ממני להזיז את מיכל המים. קפצתי מעל לגדר וניסיתי להזיז את המיכל, אך לא הצלחתי. החייל דרש ממני להתרחק ואמר: "המיכל מסתיר אותו (הוא התכוון לפצוע). תתרחק, אנחנו רוצים לירות בו". אמרתי לחייל: "הוא לא תרנגולת שתהרוג אותו. קחו אותו וטפלו בו, אולי הוא עדיין חי". אחמד ואני התרחקנו וחזרנו לרחוב האחורי. אני הייתי ממוטט לגמרי ונשענתי על אחמד כשהלכנו.

כשהגענו לטנקים, החיילים דרשו מהאזרחים שהיו באדמה החקלאית להתרחק דרומה. אז הם התחילו לירות על הפצוע. בזמן הירי נשמעו גם פיצוצים. הרגשתי סחרחורת, התמוטטתי והתעלפתי. השעה הייתה בסביבות 06:30 בבוקר. מאוחר יותר נודע לי כי בני משפחתי ביקשו להזעיק אמבולנס, אך החיילים סירבו. בני המשפחה סיפרו לי שכעבור כשעה הגיע טנק למקום ובתוכו היה רופא צבאי שביקש להזעיק אמבולנס פלסטיני.

הועברתי לבית החולים שוהדא אל-אקצא. שהיתי שם יומיים ושוחררתי. כשחזרתי מצאתי את בני המשפחה במצב נפשי קשה.

סמיר מוחמד חמידאן אבו עמרה, בן 28, נשוי ואב לשנים, הוא פקיד ברשות הפלסטינית תושב דיר אל-בלח שברצועת עזה. את עדותו גבה נביל מח'ירז, בדיר אל-בלח, ב-27.8.02