עדויות

סירין שחאדה, ילידת 1980

ביום שלישי, ה-18.6.02, בסביבות השעה 12:45 בצהרים, הייתי בביתי, שנמצא ברחוב עין אל-חמאם בביר זית. לפתע שמעתי את אמי קוראת לי. היא צעקה: "בואי, בואי, אביך נפל". רצתי מיד לכיוון אבי וראיתי אותו מוטל על הרצפה בסלון. אני ואמי הפכנו אותו מיד על גבו, ואז ראיתי כי יש לו שריטה במצח. הוא מלמל: "החזה שלי, החזה שלי". מיד התקשרתי לרופא העיירה, ד"ר נאסר אל-מועלם. הרופא הגיע לביתנו תוך עשר דקות. הוא בדק את אבי ונתן לו תרופות להקלת הנשימה (על-פי מה שהוא הסביר לי). לאחר מכן הוא הורה לנו לא להזיז את אבי ולהזעיק מיד למקום אמבולנס כדי להעבירו לביה"ח. בן דודתי מאהר אל-וורדה הזעיק אמבולנס מרמאללה. כעבור חצי שעה של המתנה נמסר לנו מנהג האמבולנס של הסהר האדום, מאהר אל-קאדדי, כי החיילים במחסום סורדא לא נותנים לו לעבור. לכן, הזעקנו את האמבולנס של עיריית ביר זית, שאינו מצויד במכשירים רפואיים פרט לאלונקה. האמבולנס הזה הגיע תוך רבע שעה. כשהוא הגיע העלינו את אבי לאמבולנס וגם אני, אמי, אישתו של דודי, מהא אנדראוס, אחותי, נאנסי, בן דודתי, תאמר פאיק עודה, ואחי, סאמר עלינו לאמבולנס. נהג האמבולנס, כמאל מהנא, נסע ישירות לכיוון ביה"ח ברמאללה. בדרך שבין הכפר סורדא לבין העיר רמאללה, נתקלנו בחיילים שהתמקמו ליד מחסום, שהורכב מערמות עפר שחוסמות את הדרך אל רמאללה וממנה. היו שם בין 8 ל-10 חיילים. חלק מהם עמדו לפני המחסום וחלק על הגבעה הסמוכה. כשהגענו למחסום הורדנו את אבי מהאמבולנס, הושבנו אותו על כיסא גלגלים והתחלנו ללכת. כשהחיילים ראו אותנו אחד מהם הורה לנו לחזור בחזרה. החיילים צחקו עלינו ולעגו לנו. דיברתי אתם בערבית וביקשתי מהם לתת לנו לעבור דרך המחסום, עקב מצבו של אבי. אבל החיילים לא התייחסו לכך והורו לנו לחזור, כשהם מכוונים את כלי הנשק שלהם לעברנו. בן דודתי תאמר התערב בשיחה ופנה אל החיילים באנגלית. הוא אמר להם שהם חייבים להרשות לחולה לעבור כי הוא עלול למות במחסום עקב מצבו הבריאותי. בתגובה החייל התחיל ללעוג גם לו. אדם אחר שהיה במקום ורצה לעבור במחסום דיבר גם הוא עם החיילים אך זה לא עזר, הם לא נענו לבקשתו. מאוחר יותר נודע לי שאותו אדם הוא בעצם רופא. בן דודי והרופא ניסו שוב לשכנע את החיילים ודרשו מהם להרשות לאבי לעבור. הרופא אפילו הראה להם את תעודת הרופא שלו אך אחד החיילים סירב. החייל הזה היה בגובה בינוני, בעל צבע עור בהיר, מבנה גוף בינוני ונראה כבן 24. הוא אמר לרופא: "רופא או לא רופא, חזור!".

לאחר וויכוח שארך כ-45 דקות, החלטנו לחצות בכל זאת את המחסום, למרות שהחיילים לא נענו לבקשתנו. התחלנו ללכת לעבר השני של המחסום והחיילים ניסו להחזיר אותנו. הם כיוונו את כלי הנשק שלהם אלינו ודרכו אותם, אך אנחנו לא נרתענו והמשכנו ללכת. כשהחיילים ראו שאנחנו נחושים לעבור הם לא עשו לנו כלום ופינו לנו את הדרך. הצלחנו לעבור לצד השני של המחסום והלכנו לכיוון ערמות העפר, שמוצבות במרחק של 700 מטרים מהמחסום. לאחר שעברנו כ-200 מטרים הבחנו שריר יוצא מפיו של אבי. הרופא לא היה באותו רגע אתנו כי הוא עוכב על-ידי החיילים. המשכנו בדרכנו עד שעברנו את ערמת העפר השנייה שבכניסה לאל-בירה. שם עלינו על מונית, מדגם פורד טרנזיט, שהסיעה אותנו ישירות לביה"ח ברמאללה.

הגענו לביה"ח בסביבות השעה 14:45. בביה"ח אבי הוכנס לחדר המיון ולאחר שבדקו אותו הודיעו לנו הרופאים שאבי הגיע לביה"ח ללא רוח חיים. בסביבות השעה 19:30 בערב גופת אבי הובאה לכפר לאחר תיאום עם הצד הישראלי.

סירין עודה יעקוב עודה שחאדה, ילידת 1980, רווקה, היא תושבת מובטלת של ביר זית. את עדותה גבה איאד חדאד, בביר זית, ב-19.6.02