עדויות

סלאח א-דין אבו סמאחה, יליד 1969

אני מורה לאומנות במקצועי. אני עובד כמורה בבתי הספר התיכוניים של העיירות שויכה וענבתא. סיימתי את לימודיי האומנות באוניברסיטת א-נג'אח בשכם בשנת 1996 ומאז אני מלמד. התחתנתי בשנת 1998 ויש לי בן ובת בני שנתיים וחצי וחודשיים. אני מתגורר בדירה בבניין ששייך לסמיח אבו בכר, שכרתי את דירתי לפני תשעה חודשים. לא נעצרתי ולא נחקרתי בעבר, אינני שייך לשום גוף פוליטי ומעולם לא הייתי מעורב בשום פעולה פוליטית, לא בעבר ולא בהווה. כשהצבא הישראלי פלש לשכונה בעבר, הבניין בו אני מתגורר לא נפגע ולא נתפס אף פעם על ידי הצבא. פלסטינים מעולם לא ירו מתוך הבניין או בסמוך אליו. חילופי אש בין פלסטינים לבין כוחות הצבא הישראלי התרחשו כ-200 מטרים מביתנו. בנוסף לאשתי ושני ילדיי, מתגוררת בביתנו אמי בת ה-70.

ביום האירוע, 22.01.02, בסביבות השעה 2:45 לפנות בוקר, התעוררנו מרעש המסוקים בחוץ. הרעש היה חזק לכן שיערתי שהם קרובים מאוד לשכונה שלנו, ושהצבא פולש פעם נוספת לטול-כרם. ניסיתי להסתכל מהחלון כדי לראות מה קורה בחוץ. מזג אוויר היה סוער וגשום ולא יכולתי לראות דבר. שמעתי שאומרים "תרים ידיים למעלה" בערבית ואז שמעתי דפיקה בדלת הבית. השעה הייתה בערך 03:30 לפנות בוקר. ניגשתי לדלת הכניסה ובדקתי דרך העינית של הדלת ולא ראיתי כלום בחוץ. פחדתי לפתוח את הדלת.

חזרתי לחדר השינה, אשתי כבר הביאה את הילדים ואמי הצטרפה אלינו. לא היה עוד ירי בחוץ, רק רעש של מסוקים. שמעתי שוב מישהו קורא "תרימו את הידיים." כעבור שתי דקות דפקו פעם נוספת בדלת. שלחתי את אמי לפתוח. היא ניגשה לדלת, פתחה אותה, לא מצאה אף אחד וחזרה פנימה. ברגע שנכנסה אמי לחדר השינה שלנו, נפתחה אש חזקה לכיוון הדירה. החדר לא היה מואר, רק הפרוזדור. הירי לכיוון חדר השינה היה חזק, וקליעים התחילו לחדור פנימה. נשכבנו על הרצפה והתחלנו לזחול החוצה לכיוון חדרה של אמי.

כשהגענו כולנו לחדר של אמי נפתחה אש חזקה לכיוון החדר. השכבתי את הילדים וכיסיתי אותם בגופי. אשתי ואמי נשכבו על הרצפה. אמרתי להם שנתחיל לזחול לכיוון המטבח אך החיילים ירו גם על הסלון והפרוזדור המוביל למטבח. הירי נמשך כ -15דקות. כשהאש נפסקה התחלנו לזחול לכיוון המטבח וכשיצאנו בזחילה מהחדר נפתחה אש חזקה מכיוון דלת הכניסה לבית. חזרתי במהירות לתוך חדר השינה של אמי. האש הפסיקה לדקה או שתיים ואז שמעתי רעש והבנתי ששוברים את דלת הכניסה. אני ואשתי שמנו את ידינו על הפה של בתי ובני כדי למנוע מהם לבכות או להרעיש. היינו מבוהלים ודמעות זלגו מעינינו. הרגשתי חסר אונים וחששתי שסופנו הגיע.

באותו רגע שמעתי שעוקרים את הדלת ממקומה וצרור יריות נורה לפרוזדור. כאשר הפסיק הירי אמי קמה, לקחה את בני בן החודש בזרועותיה ויצאה לפרוזדור. לקחתי את בתי בזרועותיי ועם אשתי יצאתי אחריה. בזמן שיצאנו הבחינו בנו החיילים ולא ירו לכיווננו. שלושה חיילים היו בתוך הבית ומאחוריהם, בכניסה, היו חיילים רבים. הם נראו גדולים ופניהם היו צבועות בשחור. החיילים צעקו עלינו למה לא פתחנו את הדלת קודם ולמה לא ירדנו למטה. עניתי להם באנגלית ששמעתי את טריקת הדלת וכשפתחתי לא מצאתי אף אחד בחוץ. אמרתי להם בבכי שאני מורה ולא מחבל ושלא יירו בנו. אפילו אשתי אמרה להם בבכי" ברוכים הבאים, תיכנסו לסלון. "

החייל ביקש שאתקרב אליו עם ידיים מורמות. מסרתי את בתי אסיל שהייתה בזרועותיי לאשתי והרמתי את ידיי. צעדתי שלושה צעדים והגעתי אליהם. החייל תפס אותי בכוח בחולצה וסחב אותי בברוטליות החוצה. בחוץ קשרו את ידיי באזיקי פלסטיק וסחבו אותי במורד המדרגות. מי שסחב אותי חבט את ראשי בתריס החלון של חדר המדרגות והוא נשבר. מרוב פחד לא הרגשתי בכאב. כל הזמן דיברתי אתם באנגלית ואמרתי להם שאני מורה לאומנות ולא מחבל ושישאלו עליי. הם השאירו אותי ליד המדרגות בכניסה לבניין אחרי שלקחו את תעודת הזהות שלי מכיסי.

בינתיים החיילים ביקשו מאשתי שתרד למטה עם הילדים. הם אפשרו לה לקחת בקבוק חלב וביגוד לילדים בתנאי שתעשה את זה מהר. היא אספה את הציוד במהירות וירדה למטה. אחד החיילים עזר לה להוריד את תיק הבגדים. אותי השאירו בתוך הכניסה לבניין ואת אשתי, אמי ושני ילדיי העמידו סמוך לעמוד החשמל הקרוב לבניין, כ-50 מטרים משאר דיירי הבניין. ביקשתי מאשתי שתדאג לכסות את הילדים היטב כי בחוץ ירד גשם חזק. החייל שעמד לידי שאל למה לא פתחתי את הדלת ועניתי לו שפתחתי פעמיים ולא ראיתי אף אחד בחוץ ואז התחיל ירי חזק לכיוון הבית ולא יכולתי להגיע לדלת הכניסה.

החיילים התחילו לירות לקומה הרביעית ושאלו אותי אם יש שם מישהו. עניתי להם שלדעתי הבתים בקומה הרביעית עדיין בבנייה ושאף אחד לא גר שם. החייל דיבר איתי באנגלית ואני חזרתי ואמרתי שאני מורה ולא לוחם ושאשתי בחוץ עם שני ילדיי הקטנים והם עלולים להיות חולים מהגשם והפחד. אמרתי שאמי אישה מבוגרת בת 70, חולת סוכרת וסובלת מבעיות בלחץ הדם, ולא יכולה לעמוד בסבל ובקור הנורא הזה. הוא ענה לי שבגלל שהתעקשתי לא לפתוח את הדלת כולם היו עלולים להיהרג, אבל הוא הבטיח לעזור לי. הוא דיבר במכשיר הקשר שהיה בידו בשפה העברית ולא הבנתי מה אמר. אז הוא אמר לי שהורה לשחרר את משפחתי. החיילים אכן נתנו להם ללכת והם פנו לבית של אחות של אשתי, הסמוך למקום בו עמדו.

כעבור חצי שעה ניגש אליי החייל וניסה לחתוך את אזיקי הפלסטיק שסביב ידיי, אבל לא הצליח. הוא אמר לי לעבור לצד השני של הכביש, שם יש חייל עם מספריים שיחתוך לי את האזיקים. ניגשתי לשם והבחנתי בשכנים שלי סמיח אבו בכר, עבד נאטור וד"ר ח'יירי יושבים בבוץ עם ידיים קשורות ועיניים מכוסות. החייל חתך את האזיקים ומסר לי את תעודת הזהות והלכתי לביתה של אחות של אשתי לפגוש את משפחתי. השעה הייתה 5:00 לפנות בוקר. הכביש היה מלא בחיילים שפניהם צבועות. לאחר כשעה החיילים עזבו את הבניין ואני ניגשתי לדירה וראיתי שערכו חיפוש בכל מקום בבית, החפצים היו מפוזרים והחלונות נשברו כתוצאה מהירי. גם על הקירות היו סימני קליעים. עד עכשיו לא התאוששתי מהטראומה. אני כל הזמן נזכר במה שעבר עלינו ולפעמים אני בוכה בלילות כשאני חושב על כך שאלוהים נתן לי ולמשפחתי חיים חדשים .

סלאח א-דין מחמוד מוניב אבו סמאחה, יליד 1969, נשוי ואב לשניים, הוא מורה לאמנות תושב טול-כרם. את עדותו גבה ראסלן מחאג'נה בבית העד בטול-כרם, ב-29.01.02