עדויות

מחמוד עלי אחמד, בן 42

אני נשוי ואב לשני ילדים, האחד בן 12 והשני בן 10. אני מתגורר בכפר א-דיק [...] בגלל המצור והסגר והקשיים להגיע לרמאללה ולחזור לכפר, הציבו אותי במקום קרוב יותר, מחסום בכפר בית רימא, הנמצא על הגבול בין איזור A ל-B. משכורתי החודשית מגיעה ל-1,200 ש"ח בחודש, ומהסכום הזה אני מפרנס את משפחתי [...]

בדרך כלל אנחנו בין שבעה לשמונה שוטרים במחסום, ואנחנו מתחלקים בשמירה. הנוהל אצלנו הוא ששניים נשארים לשמור והשאר הולכים לישון, וכך אנחנו מחלקים את היום בינינו. תפקידנו הוא לפקח על הכניסה והיציאה מהכפר. מפקד המחסום הוא חריס מכפר בורקה שבמחוז שכם והוא בדרך כלל נותן לנו את ההוראות. הוא היחיד בינינו שיש לו מכשיר קשר, ובו הוא מקבל את ההוראות מהמפקדה בכפר עין אליה אנו כפופים, ומדווח לשם על אירועים שקורים במחסום. קיבלנו הוראה לא לישון בתוך הקרוואן הנמצא במקום, אלא להתפזר ולישון במטע הזיתים הסמוך כי לפעמים הישראלים יורים לעבר המחסום לאחר שפלסטינים יורים על מכוניות ישראליות בכביש העוקף.

ביום שלישי, 23.10.01, סיימתי את חופשתי וחזרתי למחסום. הגעתי לשם בשעה 16:00. באותה שעה לא היה תורי לשמור, וכולנו ישבנו ושוחחנו עד השעה 22:00. האזור היה שקט מאוד, לא היה ירי ולא הפגזות. גם לא הודיעו לנו על כוננות מיוחדת של הישראלים. הרבה תושבים מהכפר עבדו במסיק הזיתים במטעים הקרובים. בשעה 22:00 התחלקנו למשמרות. היינו שמונה שוטרים [...] אני הייתי צריך להתחיל במשמרת שלי לבד בשעה 06:00. ביום מספיק שרק אחד ישמור כי חריס המפקד, בדרך כלל נשאר ער בשעות היום והוא עוזר למי ששומר במחסום.

סינאן ושאדי הלכו למחסום ואנחנו התפזרנו במטע הזיתים. כל אחד מאיתנו מצא מקום והלך לישון. המרחק בינינו היה קצר, כ-15מטרים. חריס נשאר ער. פתאום הרגשתי שכאמל דוחף אותי בידו כשהוא מבוהל וקורא לי "אבו עודיי, אבו עודיי, תתעורר, הצבא, הצבא. "עד אז לא שמעתי קולות ירי. קמתי בבהלה וכאמל ניגש לכיוון סינאן להעיר אותו ואז שמעתי קול של יריות. הסתכלתי וראיתי שכאמל נפגע ונפל על הרצפה. לקחתי את נעליי שהיו בסמוך למיטה ואת הנשק שלי וקפצתי מהר לשביל המפריד בין בתי השכנים לבין מטע הזיתים שבו ישנו. התחבאתי מאחורי הטרסה המפרידה בין המטע לבין השביל. התחלתי לנעול את נעליי. קולות הירי גברו מאוד. ניחשתי שהצבא הגיע דרך מטע הזיתים מכיוון כפר עאבוד ולא מהכביש הראשי מהמחסום הצבאי הישראלי ליד חלמיש.

בזמן שנעלתי את נעליי, שמעתי את חריס קורא לי לעזור לו להוביל פצוע לבית הסמוך. רצתי לכיוון שלו והובלתי איתו את הפצוע אשרף שוואהנה לתוך אחד הבתים הסמוכים, ששייך לאדם בשם יוסף ונמצא כ-30 מטרים מהמחסום, על הכביש הראשי. איתנו היה עבד אל-מועטי. כשנכנסנו לבית השעה הייתה בסביבות 02:10. לא ידענו מה קרה לשוטרים האחרים שישנו במטע הזיתים. לא ידעתי גם מה עלה בגורלו של כאמל שהעיר אותי ונורה ונפל מולי ליד מיטתו של סינאן. חריס התחיל לדווח במכשיר הקשר שברשותו למפקדה וסיפר להם על הפצוע שנמצא בבית וביקש שיזמינו אמבולנס. ברגעים הללו שמענו את רעש הכלים הכבדים שהתקרבו לכיוון המחסום. הם הגיעו דרך הכביש הראשי, מכיוון ההתנחלות חלמיש לתוך הכפר.

אז שמענו ברמקול הודעה בערבית על עוצר בכפר. הסתכלתי מחלון הבית שבו נמצאנו וראיתי בין 30 ל-40 כלים, כולל משוריינים ונגמ"שים מתקרבים למקום. בגלל שהיינו חמושים ובמדים החלטנו לברוח מהמקום ולהשאיר את הפצוע בתוך הבית כי כבר הודענו למפקדה והנחנו שהם יזמינו אמבולנס למקום. קפצתי עם חריס ועבד אל-מועטי מהחלון האחורי של הבית לכיוון מטע הזיתים. התחלנו ללכת הליכה מהירה בין מטעי הזיתים לכיוון הוואדי, ומשם התכוונו להגיע לכפר בית רימא מאחור. שלושתנו היינו עם הנשק שלנו והלכנו כשהמרחק בין כל אחד מאיתנו הוא כחמישה מטרים. חריס ועבד אל-מועטי היו בצד ימין ואני הייתי בצד שמאל. בזמן הזה גברו קולות הירי והיה ירי מכל הכיוונים בכניסה לבית רימא ובמרכז הכפר.

הלכנו בין 500 ל-600 מטרים. פחדתי מאוד אבל חריס תמך בנו ואמר לי לא לפחד. התחלתי לשמוע קול של מסוק שחג מעלינו. לא העזתי להסתכל למעלה וגם חריס ועבד אל- מועטי לא הסתכלו. חריס אמר שנמשיך ללכת בהליכה רגילה כדי שלא ישימו לב אלינו כי היה חושך והמסוק לא האיר את המקום. פתאום המסוק התחיל לירות לכיוון שלנו, ירי ממושך ומאסיבי מאוד. לא היו עוד אנשים במטע מלבדינו. הרגשתי שנפגעתי ברגלי השמאלית ונפלתי על הקרקע. ראיתי שגם חריס ועבד אל-מועטי נופלים. כנראה שנפגענו שלושתנו יחד. לא איבדתי את ההכרה, רק הרגשתי כאבים עזים ברגלי. המסוק המשיך לירות לכיוון שלנו. חריס ועבד אל-מועטי נפלו במרחק של כעשרה מטרים ממני, ועבד אל-מועטי היה מעט יותר קרוב אלי מחריס. למרות הכאבים לא השמעתי קול כי רציתי שהחיילים במסוק יחשבו שאנחנו כבר מתים ויפסיקו לירות לעברנו. הירי מהמסוק נמשך כעשרים דקות. לאחר מכן המסוק עזב את המקום, אבל המשכנו לשמוע את קולות הירי והם אף גברו.

חריס קרא בשמי ואמרתי לו שאני בסדר. הוא קרא גם לעבר עבד אל-מועטי וגם הוא אמר לו שהוא בסדר, ואלה היו המילים היחידות שהחלפנו. אני חושב שהשעה כבר הייתה אחרי 03:00. ברגע הזה הרגשתי שאני לא יכול לקום וגם חריס ועבד אל-מועטי נשארו שרועים על הקרקע. ניצלתי את ההפוגה הזו וזרקתי את הנשק שלי למרחק. אני חושב שאיבדתי את ההכרה כי התעוררתי רק למשמע הקריאה לתפילת הבוקר מהמסגדים בכפרים הסמוכים. אז ידעתי שהשעה היא בסביבות 04:20 כי קריאת המואזין לתפילת הבוקר היא בשעה הזו.

כשהתעוררתי שמעתי את עבד אל-מועטי מחרחר בקול חזק והרגשתי שהוא מוציא את נשמתו. שמעתי את חריס קורא במכשיר הקשר שאנחנו הולכים למות. אחר כך הוא שתק וגם במכשיר הקשר היה שקט. אני לא פציתי פה כי עשיתי את עצמי מת, מתוך פחד שהמסוקים יירו לכיוון שלנו פעם נוספת. כל הזמן שמעתי קולות מסוקים, אבל לא ראיתי אותם.

הרגשתי סחרחורת בראשי והרגשתי שאני כבר לא מרגיש את רגלי שנפגעה. כנראה איבדתי את ההכרה באותו זמן. התעוררתי שכבר היה אור יום והשמש זרחה. הסתכלתי על השעון בידי והשעה הייתה 07:00 בדיוק. אז הבחנתי שהמסוק עוד חג מעלינו ואז לא עשיתי שום תנועה ואפילו סגרתי את עיניי. הרבה מחשבות עברו לי בראש והייתי בטוח שאני הולך למות. התחלתי לחשוב על ילדיי ועל מה יהיה גורלם ואיך יתנהלו חייהם בלעדי. לא שמעתי בכלל מחריס ועבד אל-מועטי, אפילו לא העזתי להרים את ראשי ולוודא אם הם עוד שרואים במקום או שכבר הלכו.

בסביבות השעה 07:10, הרגשתי שצועדים לכיוון שלנו ואז שמעתי מישהו קורא לי בערבית. הרמתי את ראשי והבחנתי בכשמונה חיילים מתקרבים לכיוון שלי. הם הגיעו למרחק של לא יותר מעשרה מטרים. אחד מהם הורה לי לקום על רגליי ולהרים את ידיי. לא העזתי לסרב ועשיתי מאמץ כדי לעמוד, למרות שבכלל לא הרגשתי את רגלי השמאלית. עמדתי והרמתי את ידיי. הוא גם קרא לעבר חריס ועבד אל-מועטי אבל הם לא זזו ואז ידעתי שהם כבר לא בחיים.

אחד החיילים התקרב אלי וערך חיפוש על גופי ושאל אותי על הנשק שלי. מסרתי לו שאין ברשותי נשק. הוא לקח את תעודת הזהות שלי. שני חיילים אחרים התקרבו לכיוון גופותיהם של חריס ועבד אל-מועטי. הם התקרבו באיטיות וכיוונו את הנשק שלהם לעבר הגופות. כשהגיעו אליהם הם בעטו בהן ברגליהם כדי לבדוק אם הם בחיים או לא, אבל הם לא זזו בגלל שהם כבר היו מתים. התחלתי לבכות ולקרוא בשמותיהם, והם לא ענו. החייל שהיה בסמוך אלי שאל אותי על שמות עמיתי המתים ומסרתי לו אותם. החיילים לקחו את הנשק של חריס ז"ל ושל עבד אל-מועטי ז"ל, וגם את מכשיר הקשר שהיה ברשות חריס וממני לקחו את הפלאפון שלי.

חלק מהחיילים עלה למעלה לכיוון רכב משוריין שהתקרב למרחק של כמאה מטרים מאיתנו. שלושה חיילים הלכו והשאר נשארו בסמוך. הם ביקשו שאני אוריד את המעיל שלבשתי ואזרוק אותו בצד, וכך עשיתי. שלושת החיילים שעלו חזרו ואיתם היו עוד שני חיילים עם שתי אלונקות. הם העבירו את גופותיהם של עמיתי. הם קשרו את ידיי מאחור והורו לי ללכת לכיוון הרכב המשוריין. צלעתי כל הדרך כי הרגשתי כאבים חזקים.

אחד החיילים שאל אותי על הדם ברגלי ואיך נפצעתי. עניתי לו שנפגעתי ממסוק. הגענו לרכב המשוריין והם שמו את הגופות של שני חבריי על הגג. אני חושב שהשעה הייתה כבר אחרי 07:30. הם כיסו לי את העיניים במטפחת והכניסו אותי כשאני קשור בידיי מאחור לתוך הרכב המשוריין. התחלנו לנסוע ולא ידעתי לאן מובילים אותי. אני מעריך שנסענו כחצי שעה. אחר כך הורידו אותי מהרכב, במקום שהתברר לי שהוא התנחלות חלמיש. נשארתי שוכב על בטני במשך כמה שעות, כשידיי קשורות ועיניי מכוסות.

לאחר כמה שעות הגיע מישהו שאמר שהוא רופא צבאי ושהוא בא לטפל בי. אני מעריך שהשעה הייתה בסביבות 13:00. הרגשתי שהרופא חותך לי את המכנסיים ומנקה לי את הפצע. כל הזמן הזה ידיי היו קשורות ועיניי מכוסות. הרופא אמר לי שנפצעתי משני כדורים. הרגשתי שהוא תופר לי את הפצע. הוא טיפל בי במשך כעשרים דקות ואז עזב אותי כשאני קשור ועיניי מכוסות.

מה שהיה קשה מכל היה להרגיש את הזבובים שנמשכו אל הפצע ולא להיות יכול להרחיק אותם בגלל שהייתי קשור. בגלל שהמכנסיים נחתכו הזבובים הגיעו לפצע. עברו עלי כמה שעות קשות. הרגשתי שהזבובים אוכלים את רגלי. כל פעם שהזזתי את גופי בשביל לנסות להרחיק את הזבובים, חייל היה מגיע ובועט בי מאחור שלא אזוז. אמרתי לו שאני מנסה להרחיק את הזבובים אבל הוא צעק עלי שלא אזוז ולא אדבר.

במצב הזה נשארתי עד השעה 16:00 בערך, אז העבירו אותי לאמבולנס של הסהר האדום הפלסטיני שחיכה בכניסה להתנחלות חלמיש. במשך כל הזמן הזה אף אחד לא דיבר איתי ולא חקרו אותי על כלום. צוות האמבולנס הפלסטיני נתן לי טיפול ראשוני וחיבר אותי לאינפוזיה. הועברתי לבית החולים הממשלתי ברמאללה שם אושפזתי למשך שלושה ימים ושוחררתי ביום שבת. עכשיו אני מרגיש שמצבי הבריאותי משתפר. הכדורים שפגעו ברגלי לא גרמו נזק לעצם ולכן לא היו שברים ברגלי.

מחמוד יוסף סולימאן עלי אחמד, בן 42, נשוי ואב לשני ילדים, הוא תושב כפר א-דיק שבמחוז סלפית ושוטר בביטחון הלאומי הפלסטיני המוצב במחסום הכניסה לבית רימא. את עדותו גבה רסלאן מחאג'נה ב-31.10.01