עדויות

עומר ר'נימאת, בן 45

עצרו אותי ב-10.4.97 ב-5:30 בבוקר בבית. באו חיילים ושב"כ. קשרו את ידיי וכיסו את עיניי. נעצרתי עם עוד 17 אנשים. לקחו אותנו לכפר-עציון. היינו שם עד יום שבת [12.4.97], בלי חקירה.

ביום ראשון [13.4.97] בערב לקחו אותי, לבד, למגרש הרוסים. צילמו אותי, עשו בדיקה רפואית - לא יודע אם רופא או חובש. הוא ביקש שאתפשט, בדק אותי, שאל אותי אם יש לי מחלות. יש לי ניתוח אולקוס והוא ראה - אבל שום דבר אחר.

אחר-כך לקחו אותי ל"שבח": "שבח" זה לשבת על כיסא בגובה אולי של 25 ס"מ. רגל אחת יותר קצרה, כך שאתה לא יציב. הכיסא קשור לרצפה בשרשרת. הידיים קשורות מאחורי המסעד, הרגליים קשורות באזיקים. האזיקים ממתכת. יש שק על הראש. ביום הראשון הרגשתי משהו נוזל עלי, ולמחרת ראיתי שבשק היה קיא של עציר אחר. ניגנו כל הזמן מוסיקה כל כך חזקה שלא הבנתי ממנה כלום. לעתים הכיסא חלק ביותר, ואם אתה מתנמנם אתה מחליק, ובכל מקרה הכיסא כאמור לא היה ישר. הייתי 48 שעות ב"שבח", חוץ מהזמן של החקירות והארוחות.

ארוחות יש ב-7:00 בבוקר, ב-12:00 בצהריים וב-5:00 בערב. בא שוטר, מתיר את האזיקים ולוקח אותך לתא עם שרותים. זה תא של אולי 2.50 מטר על 2.50 מטר, יש שרותים - חור ברצפה, יש דוש בו ניתן להתקלח, יש כיסא, אתה יושב ושם את המגש על הברכיים. בבוקר יש ביצה, לחם, ריבה וזהו. בצהריים יש אורז, אולי קצת טונה או נקניק, עגבניה. אין מזלג, כף או סכין - אוכלים בידיים. יש ברז ליד השרותים לרחוץ ידיים. בערב, אולי מלפפון, עגבניה. ביום העצמאות נתנו לכל אחד כנף של עוף. באותו יום לא היתה חקירה בכלל.

אתה צריך לאכול במשך 5-3 דקות. אחר-כך השוטר דופק בדלת, אומר: יאללה יאללה, ואז צריך ללכת.

פעם ראשונה נתנו לי להתקלח אחרי חמישה ימים. נתנו סבון ומגבת, אבל לא בגדים חדשים. נתנו לי להתקלח כל חמישה ימים. זה כתוב להם בכרטיס. לא נתנו לי להחליף בגדים בכל ה-67 יום שהייתי שם.

אם אתה מבקש ללכת לשירותים, נותנים לך אחרי פעמיים-שלוש שאתה מבקש.

יש "שבח" בכל מיני מקומות. יש כסאות שאין מאחוריהם קיר, יש "ארון", אולי 80X80 ס"מ, עם וילון מלפנים, ומאחור יש צינור ברזל שידיך נקשרות אליו. ה"ארון" הוא המקום הטוב ביותר ל"שבח", כי אתה יכול להשען על הקירות ולנמנם.

לפעמים ה"שבח" זה בפרוזדור, לפעמים לצד הדלת של חדר החקירה - אתה שומע שאנשים שמענים אותם צועקים, בוכים ואתה מפחד.

לפעמים ה"שבח" הוא בתוך חדר החקירה. בערב גומרים את החקירה, החוקר רוצה ללכת הביתה. אם הוא משאיר אותך במשרד הוא מוריד את השק. אבל אתה קשור לכיסא ויש מוסיקה מהפרוזדור, אם כי היא נשמעת יותר בשקט. אבל שם הם גם מפעילים את שיטת "המקרר". הם מושיבים אותך מול המזגן, ומפעילים אותו בכל העוצמה. פעם ישבתי כך מיום חמישי בערב עד יום שלישי, כי יום שני [הכוונה ל-12.5.97] היה יום העצמאות. ממש קפאתי. ביקשתי מהשוטר שישנה את הטמפרטורה אבל הוא אמר שהוא לא יכול כי זו הוראה של החוקרים.

אחרי שלא ישנתי 48 שעות נתנו לי לישון שעתיים-שלוש. ככה זה היה כל הזמן. גם בסופי השבוע הייתי ב"שבח", אבל בלי חקירה, להוציא פעם אחת ביום שבת. עד הבג"צ ישנתי לילה שלם בתא רק פעם אחת, לפני שלקחו אותי למכונת אמת. הייתי עוד פעמיים בתא, אבל לא כל הלילה. ביתר הפעמים שמו לי מזרון ושמיכה בחדר החקירות, התירו את הידיים, ולפעמים את הרגליים, וכך נתנו לי לישון, כאמור שעתיים-שלוש.

אתה יודע שבוקר כי נותנים לך ביצה. אתה יודע שערב כי אחרי חמש או שש בערב יש הרבה פחות תנועה ואנשים.

השוטרים עובדים לפי הוראות השב"כ. החוקרים גומרים את החקירה, וקוראים לשוטר, ומסבירים לו איך ואיפה להושיב אותי ל"שבח".

התנהגות השוטרים השתנתה - לפעמים אותו שוטר היה נחמד אלי, לקח אותי בעדינות, תפס את השק ומשך אותי לאוכל בעדינות, ולמחרת אותו שוטר היה מתנהג אלי גרוע. קשה לי להאמין שזה לא תחת הוראות. אבל מכות לא היו.

החקירה הראשונה היתה אולי ביום שני [14.4.97] בצהריים. הכניסו אותי לחדר, הושיבו אותי על כיסא קטן של "שבח". היה חוקר אחד - "עמי". החקירה הראשונה היתה נחמדה, עדינה. הוא נותן מים אם תרצה וכו'. "עמי" שאל אותי על מה שאני יודע על "עז א-דין אל-קסאם". הוא אמר שאני שייך להם. אמרתי שלא. הייתי בחדר החקירה מ11- בבוקר עד 7 בערב בערך. כך כל יום. החוקר היה יוצא ובא. שבוע-שבועיים החקירה היתה ככה, עדינה. אבל היו איומים שיעצרו אותי 90 יום ואחר כך עוד 60. אבל לא היו קללות וכו' כל התקופה שנחקרתי בידי "עמי".

אחרי כשבועיים העבירו אותי לחוקר בשם "ג'אן". הוא חקר אותי בערך שבועיים, אולי יותר. לו אין בפה אפילו מילה אחת נקייה. הוא קילל אותי בכל הקללות שבעולם. הוא הכריח אותי לעשות "קמבז".

"קמבז" זה כשהחוקר הושיב אותי מולו והכריח אותי לכרוע על כפות הרגליים. כל פעם שנפלתי היה בועט בשוק שלי, ולפעמים תופס אותי בלחיים או באוזניים ואומר: קום. כל "קמבז" היה כשעה. הוא היה רושם כל פעם על נייר. בכל יום חקירה הייתי עושה "קמבז" בין 3 ל-5 פעמים.

לפעמים היה מתכופף מעבר לשולחן, ותופס אותי באוזניים.

כל השאלות היו על " עז א-דין אל-קסאם", עם מי נפגשתי, עם מי התקשרתי. בסוף "ג'אן" אמר שהם רוצים לבדוק אותי במכונת אמת. שמו אותי בתא וישנתי לילה כמו אפנדי. למחרת לקחו אותי למכונת אמת. לא רציתי ללכת למכונת אמת, אבל קצין החקירה הכריח אותי, וכתבתי כך על המסמך הנוגע למכונת האמת. שאלו אותי 4 שאלות, ביניהן על בן אחי עבד, שנעצר בידי הרשות. המומחה חזר ואמר ששיקרתי בשתי שאלות.

אחרי כן התחילה החקירה הצבאית. חוקר בשם "טארק" אמר לי שמכניסים אותי לחקירה צבאית. זה היה אולי אחרי 5 שבועות.

חקירה צבאית פרושה חקירה בלי הפסקה. "ג'אן", "טארק", "מרקו", "עדנאן", ו"מופז" - לעתים כולם יחד, לעתים אחד נכנס ואחד יצא. חקירה בלי הפסקה שנמשכה לעתים עד רבע ל-3 בבוקר. את האוכל נתנו בזמן החקירה. מבחינת השינה - אותו הדבר, כל ארבעים ושמונה שעות 3 שעות שינה.

החקירה כללה מספר צורות עינויים: "קמבז"; מעמידים אותך צמוד לקיר, רגליים קשורות וידיים קשורות לאחור ומכריחים אותך לכופף ברכיים כשהגוף נשאר ישר - אולי לחצי שעה. אם נפלת היו מקימים אותך בכוח, בועטים ומכים ברגליך. היו שמים אזיקים על האמה, כ-15 ס"מ מעל כף היד, מאחורי הגב, והחוקר היה מצמיד אותם ומהדק אותם כך שהדם נעצר - כל זה כשאני עומד, וגם הרגליים הדוקות. הוא היה מושך את האזיקים החוצה ופנימה. הידיים היו מתנפחות מאוד. בעיקר "מרקו" עשה את זה.

"ג'אן" אמר לי: אני אוציא אותך מפה או משוגע או משותק.

"טארק" אמר לי: אני הרגתי את עבד א-סמד חריזאת. הוא הראה לי עיתון על ח'אלד אבו דייה [שמת ממכות בבית-החולים "שערי צדק"] ואמר: אני חקרתי אותו וכשהוא היה במצב רע העברנו אותו לבית-החולים.

השכיבו אותי על הגב, כשידי כפותות לאחור, שמו את כיסא ה"שבח" מעלי, אחד היה שם את הרגליים על כתפיי, אחד היה יושב על כיסא ה"שבח", לוחץ ברגליו על אמות ידי, תופס את החולצה ומושך אותי אליו. הכל היה רשום - כל חוקר כתב מה עשה וחתם. כל יום עשו זאת אולי שלוש-ארבע פעמים, כל פעם בערך שעה. דם ומוגלה היו נוזלים מהשפשוף של הנעל שלו על אמת היד שלי.

"מרקו" הראה בבג"צ איך השכיבו אותי על הקרקע - מרקו השכיב מישהו מהם [הכוונה לאנשי שב"כ], והוא הזכיר שהם שמו אזיקים על האמות, ואמר שאחר-כך הורידו אותם.

שלוש פעמים כששכבתי ככה "מרקו" תפס את האזיקים על רגליי וגרר אותי על הרצפה.

פעם אחת "טארק" שם עלי ברך ושבר לי צלע. כשהתלוננתי על כאבים נתנו לי לדבר בטלפון עם רופאה מ"הדסה", שדיברה אתי ערבית ואמרה לי שזה נשמע כמו צלע שבורה.

הכל היה מסודר, מתוכנן. החקירה הצבאית נמשכה כעשרה ימים. אז באה עו"ד אלגרה פצ'קו. היא שאלה אותי מאין הנפיחות וסיפרתי לה.

למחרת השתנתה החקירה. נתנו לי להתקלח, נתנו לי להתגלח. החקירה נמשכה, אך בלי אלימות.

למחרת גם לקחו אותי לבית-המשפט העליון. באותו יום בא מישהו ממשרד המשפטים, צילם את ידיי ורגליי, שאל אותי על החקירה.

אחר-כך היו עוד עשרה ימי חקירה. נמשך ה"שבח", אבל פחות - קצת העמידו אותי וקשרו את הידיים לעמוד. בלילות הייתי בתא, והחקירות היו קצרות מאוד ובלי אלימות. ישבתי על כיסא רגיל.

אחרי-כן שמו אותי בתא ובלי חקירה. עשו לי משפט וקיבלתי עוד שלושה שבועות מאסר (בנוסף לתקופת החקירה), על שהיה ברשותי נשק ב-1993. לא הואשמתי בכלל בחברות. אחרי המשפט הייתי שלושה ימים בתא בג'למה, ואחר כך העבירו אותי למגידו. השתחררתי ב-8 ביולי.

כשנכנסתי לכלא שקלתי 87 קילו, וכשיצאתי שקלתי 70 קילו אולי, וזאת לאחר שמצבי השתפר בתקופת השהות.

יש לי עדיין קצת כאבים בחזה, אני לא יכול לשבת על כיסא, וחסרה לי תחושה באמות היד.

לו הייתי פוגש את "מרקו" הייתי מזמין אותו לכוס קפה. לא הייתי מכה אותו. לא מתקנים טעות בטעות.

עומר עבד א-רחמן אחמד ר'נימאת, בן 45, הוא תושב צוריף בנפת חברון, נשוי ואב לשבעה. עובד כמסיע פועלים. עדותו נגבתה בידי יובל גינבר בבית העד ב29.8.97- .