עדויות

עבד א-רחמאן אל-אחמר, סטודנט

נעצרתי ב-15.11.95 במעצר מנהלי ל-9 חודשים. הייתי במגידו. בחודש פברואר 1996, מספר ימים לפני הפיצוצים, העבירו אותי למגרש הרוסים. לא נתנו לי שום דבר כתוב. באתי רק עם הבגדים שלבשתי. אדם בלבוש אזרחי רגיל, שהציג עצמו כרופא, אחד רוסי, ששאל אותי אם יש לי בעיות רפואיות, אמר לי להתפשט, שאל על ניתוחים וסמים. אמרתי שאין לי בעיות כלשהן. אחר כך שמו על ראשי שק ולקחו אותי משם. זה שק מסריח משתן, קיא ומה לא. פעם ראיתי שוטר משתין על שק. הייתי בפרוזדור קשור לצינור ליד תא השירותים (שזה התא בו נתנו לנו אוכל), במקום ממנו אפשר לראות את מה שקורה בתוך התא, והשק היה במקרה קרוע.

השק היה תמיד פתוח למטה, אז לא היתה בעיה לנשום.

אתה נכנס ליד ה"יומן" [אל-אחמר השתמש במילה העברית] - יש תא בצד אחד ותא בצד שני, בא שוטר החקירה, ומוליך אותך על-ידי כך שהוא תופש אותך או בכתף, או באזיקים, או בשק - כל אחד איך שרוצה.

לקחו אותי ישר ל"שאבח". "שאבח" זה לשבת עם שק על הראש על כיסא קטן של ילדים. הרגליים הקדמיות של הכיסא קצרות מהאחוריות, כך שהכיסא באלכסון. הידיים כבולות מאחור למשענת הכיסא, בהצלבה, ועל הרגליים אזיקים גם. האזיקים ממתכת, כתוב עליהם made in USA. לפעמים האזיקים לוחצים ממש על העצם, לפעמים השוטר כובל אותך כך שברגע שאתה מזיז את הזרוע נוצר חיכוך.

בפרוזדור מנגנים מוזיקה, בקול רם - מוזיקה מערבית מעצבנת. אתה יכול לפעמים לנמנם, אבל אז אתה נזרק קדימה ומתעורר שוב.

יש "שאבח" קשור לצינור בעמידה. יש צינור ניצב ויש צינור אנכי. לפי רצונם הם כובלים אותך באופן יותר או פחות נוח. הייתי ב"שאבח" בעמידה כל פעם 12 שעות ואף יותר - לרוב מ-4 בבוקר עד הלילה, לעתים מהצהריים.

אם אתה מנמנם אתה מקבל סטירה או בעיטה. לפעמים השוטר שופך עליך מים.

פעמים רבות השאירו אותי ב"שאבח" בתוך המשרד, עם השק - אבל לפחות אין מוזיקה. היו פעמים שלא שמו את השק. כשהחוקר עזב הוא בהרבה מקרים השאירו אותי עם המזגן פועל עם אוויר קר. כשלא היה לחץ של חקירות השאירו אותי ככה כל סוף השבוע. ככה השאירו אותי אולי שש פעמים בסוף שבוע.

יש אוכל שלוש פעמים ביום. בזמן החקירה האינטנסיווית נתנו לי לאכול פעם ביומיים במשך שבועיים. לפעמים היו מביאים אוכל ואז אומרים: "לא, זה אכל," ולוקחים את המגש. התא בו אוכלים הוא תא מספר 9, מול היציאה. יש בו שירותים - כלומר חור ברצפה, עם קיר נמוך שמפריד אותו מיתר התא. תמיד יש מים, שתן וצואה מסביב. בשביל לשבת לאכול יש שם כיסא של "שאבח". אין שולחן, אין כלים. בבוקר נותנים ריבה, כף לבנה,5-4 זיתים, לחם - אולי 3 פרוסות. אין שתיה - יש מים. בצהריים קשה לתאר מה נותנים - מין עיסה של ירקות מבושלים. כמה פעמים היה בשר. בערב נותנים ביצה, לבנה, קצת ירקות. נותנים לך 5 דקות לאכול, אחר כך השוטר מתחיל לדפוק בדלת, אחר-כך הוא לוקח אותך פיזית משם. אתה תמיד במצב של רעב תמידי - לא בהתחלה, כי אתה קצת בשוק, אבל אחר-כך אתה מתחיל להיות רעב.

מקלחת עשיתי לראשונה אחרי חודש. לא זוכר מתי החלפתי בגדים.

אם אתה רוצה ללכת לשירותים, לא תמיד נותנים לך. זו צורה של לחץ. פעם קרה שנאלצתי להשתין בבגדים. כל ארבעה-חמישה ימים הייתי ישן 4 שעות. אחרי חודש התחילו, מדי פעם, לתת לי לישון יותר.

בהתחלה חקרו אותי פעם או פעמיים ביום. מהתחלה התחילו באיומים וקללות. הם רצו ממני מידע על החזית העממית. למשל: מה הקשרים שלך עם החזית? באיזה פעולות השתתפת? לא שאלו שאלות ספציפיות בכלל. כיוון שלא עשיתי כלום, לא היה לי מה להגיד להם.

הם אמרו: נעשה אותך נכה לכל החיים.

קללות: הם קיללו את האם, את האחות וכו'. הם לא קיללו את הדת שלי - אני קיללתי את הדת שלהם.

הם אמרו לי לעשות "קמבז" [כריעה על הבהונות] אבל סירבתי. הייתי נופל על הרצפה. הם בעטו בי והיכו אותי אבל המשכתי לסרב. כל פעם שסרבתי למשהו היכו אותי. אם סרבתי לשבת או לקום החוקר היה מכה אותי.

פעם סרבתי לעשות "קמבז". נדב וכהן היו שם. נכנסתי לחדר והוא אמר: קמבז. אמרתי: לא רוצה: קמבז - לא רוצה. הוא התחיל לקלל אותי. קיללתי אותו. הייתי עומד. כהן דחף אותי בכוח על פינת השולחן. הרגשתי דקירה חזקה בגב.

כמעט בכל חקירה היו משכיבים אותי על הרצפה כשידי אזוקות מאחורי הגב, ולוחצים על החזה עם הברכיים. הצוות שחקר אותי היה: דורי, נדב, כהן, בילי, מנדי, טארק, שאווקי, גיל ועמי. כמעט כולם השתמשו בשיטה זו. התוצאה מכל הדברים האלה היא שיש לי סדק בעמוד השדרה.

השתמשו גם בקסעת א-טאולה. שמים אותך על הרצפה - כשאתה כורע - עם הגב לשולחן ושמים את הידיים כבולות לאחור על השולחן, קושרים את האזיקים לעוד זוג אזיקים ומותחים, והחוקר יושב לצידך ולוחץ על הגב עם הזרוע, או על השולחן ולוחץ עם הרגליים. לפעמים חוקר אחר מרים את הסנטר שלך, ואז אתה מרגיש את כל האברים שלך מתפוצצים. אתה יושב ככה שעתיים שלוש. תוך כדי כך שואלים אותך שאלות.

יש "ספורט": מושיבים אותך לצד המשען של הכיסא כשאתה כבול לאחור, חוקר מושך אותך כך שאתה נוטה אחורה ולא יכול לשבת ישר. אחרי רבע שעה אתה מתחיל להקיא. כל יום השתמשו בזה.

הטלטול: טלטלו אותי כשאני עומד. "נדב" ו"כוהן" ו"דורי" היו מטלטלים אותי. תופשים בחולצה ודוחפים ומושכים אותי אולי עשר פעמים. פעמיים התעלפתי מהטלטול. פעם מ"נדב" ופעם מ"דורי". טלטלו אותי לפעמים שלוש-ארבע פעמים ביום, ובימים אחרים לא טלטלו בכלל.

כשהתעלפתי העירו אותי והיה שם מישהו - אולי חובש, עשו הפסקה קצרה ואחר כך שוב התחילו להשתמש בשיטות. כמעט כל יום עברתי טלטול, "טאולה", ו"ספורט".

הגוף שלך גמור, נגמר מיום ליום, נהרס. כל הגוף כואב. הראש כואב ואי אפשר לחשוב מחוסר השינה - יש תחושה של סהרוריות. כל אחד חושב על מה שחשוב לו במצב כזה. לעתים שומעים אנשים צורחים או מקללים מרוב כאבים. מבחינת המוראל הרגשתי טוב, הרגשתי שאני מצליח לעמוד בכל הדברים האלה ולא לתת להם לנצח.

אחרי אולי שבוע או עשרה ימים התחלתי להרגיש ממש חולה. התחלתי להקיא. בתחילה אמרו לי שהם לא מודאגים מהמצב שלי, אלא מכך שהרצפה מתלכלכת. הקאתי גם בבית-המשפט. הקאתי במשך שנתיים, ורק זמן קצר לפני השחרור הבחינו שיש לי שבר (הרניה). הייתי הרבה בבית-החולים ברמלה.

החקירה נמשכה 53 ימים ואז החזירו אותי לשנה מעצר מנהלי, האריכו את זה שוב ב-6, 6, ו-4 חודשים. יצאתי במאי 1998.

אני עדיין זקוק לטיפול רפואי. אני מסרב להיות מטופל בידי רופאים ישראלים.

עבד א-רחמאן ח'דר עבד מוסטפא אל-אחמר, בן 31, הוא תושב מחנה הפליטים דהיישה וסטודנט (עד המעצר) באוניברסיטת ביר זית. עדותו נגבתה בידי יובל גינבר, נג'יב אבו רקייה ומרווה ג'בארה-טיבי בבית-לחם ב14.7.98