1.8.07: מעצר בכירי הממשל הפלסטיני - שלילה פסולה של חירויות יסוד

סמוך לאחר חטיפתו של החייל גלעד שליט בסוף חודש יוני 2006 עצרה ישראל עשרות פלסטינים בעלי תפקידים בכירים ובהם שרים בממשלת החמאס וכן מרבית חברי המועצה המחוקקת הפלסטינית מטעם החמאס בגדה המערבית. על-פי הודעה שנמסרה לבצלם ממשרד הפרקליט הצבאי הראשי נעצרו באותה עת ארבעים וחמישה מחברי המועצה המחוקקת. לפי המידע שבידי בצלם, לפחות 22 מאלו שנעצרו אז נתונים עדין במעצר. בחודש מאי 2007, בעקבות מתקפת קאסמים על שדרות ביצע הצבא גל מעצרים נוסף של עשרות בכירים פלסטינים ובהם, בין היתר, שר החינוך נאסר א-דין שאער והשר לענייני הגדר וההתנחלויות וואספי קבאה. שני האחרונים ועמם גם ארבעים וחמישה מחברי המועצה המחוקקת הפלסטינית מוחזקים עדיין במעצר בישראל.

בשל העיתוי בו בוצעו גלי המעצרים קיים בסיס איתן לחשוד כי ישראל ביצעה אותם במטרה להפעיל לחץ על האוכלוסייה הפלסטינית ועל הנהגתה. חשד זה זכה לחיזוק באמירות של גורמים רשמיים בישראל. כך, לדוגמא, בראיון לסוכנות הידיעות אי.פי. שהתקיים שעות ספורות לאחר גל המעצרים הראשון ב-29.6.06 אמר האלוף דני נווה, שהיה אז מפקד פיקוד מרכז, כי ההחלטה לעצור את הבכירים הפלסטינים התקבלה על-ידי הדרג המדיני וכי לדעתו הם ישוחררו אם ישוחרר גלעד שליט. בראיון לגלי צה"ל ביום 24.5.07, היום בו בוצע גל המעצרים השני, אמר שר הביטחון דאז עמיר פרץ כי "המעצר של אותם ראשי חמאס הוא מסר לארגונים הצבאיים שאנחנו דורשים שהירי הזה ייפסק". נמצא, אם כן, כי הבכירים הפלסטינים מוחזקים במעצר לא בכדי למצות איתם את הדין בגין דברים שעשו ואף לא בשל חשש מפני דברים שהם עלולים לעשות בעתיד, אלא בכדי להפיק תועלת מנטרול פעילותם הפוליטית ומהמצוקה שהדבר מסב להם, לעמיתיהם ולציבור אותו הם מייצגים. אם אכן כך הדבר, הרי שנעשה כאן שימוש פסול בסמכות המעצר ובהליך הפלילי לשם השגת מטרות זרות.

חלק מהבכירים מוחזקים במעצר מנהלי ואילו נגד מרביתם הוגשו כתבי אישום. בכל המקרים שלילת חירותם של הבכירים נעשתה בניגוד לחוק ותוך הפגנת זילות מקוממת כלפי הזכויות שלהם ושל הציבור אותו הם נבחרו לייצג .

מעצר מנהלי בלתי חוקי

השרים נאסר א-דין שאער וואספי קבאה וכן חמישה מחברי המועצה המחוקקת מוחזקים במעצר מנהלי. מעצר מנהלי הוא מעצר המבוצע על-סמך הוראה מנהלית בלבד. בניגוד גמור ל"כללי הצדק הטבעי" (כללי היסוד לקיום הליך משפטי הוגן), במסגרת מעצר מסוג זה הרשויות שוללות מאדם את חירותו מבלי שהגישו נגדו כתב אישום, מבלי שניתנה לו הזדמנות להתגונן בבית משפט ומבלי להיזקק להכרעה שיפוטית.

בשל הפגיעות הקשות בזכויות להליך משפטי הוגן הטבועות באמצעי המעצר המנהלי, והסכנה הברורה לניצולו לרעה, המשפט הבינלאומי אינו מתיר את השימוש באמצעי זה אלא בנסיבות יוצאות דופן שבהן נשקפת סכנה ממשית ומיידית מהאדם המושם במעצר, וזאת רק אם אמצעים פוגעניים פחות אינם מועילים למיגור הסכנה. השימוש במעצר מנהלי כאמצעי ענישה הוא פסול בתכלית. במקרה זה לא קויימו התנאים הללו.

ראשית, ספק רב אם אכן נצפתה סכנה ביטחונית ממשית ומיידית מצד מי מהשרים והמחוקקים שנעצרו. הללו נבחרו במערכת בחירות שישראל התירה לפלסטינים לקיים וכיהנו בתפקידים משך חודשים מבלי שהרשויות הישראליות רמזו באורח כלשהו כי נשקפת מהם סכנה. בכדי להצדיק את החזקתם במעצר מנהלי יהיה על הרשויות הישראליות לבסס את הטיעון המופרך מיסודו לפיו, בדיוק לאחר חטיפתו של החייל גלעד שליט ושוב מיד לאחר החלטת הקבינט לביטחון לאומי לאשר לצבא לעלות מדרגה בתגובה לירי רקטות הקסאם על שדרות, נתגלה פתאום סיכון קונקרטי ומיידי הנשקף מצד כל אחד ואחד מהבכירים שנעצרו. סביר הרבה יותר כי המעצרים ההמוניים לא בוצעו בשל חשש כנה מפני העצורים וכי הסיבה האמיתית לביצועם נעוצה בשיקולים זרים ופסולים כגון הרצון להעניש את ההנהגה הפלסטינית ולהפעיל עליה לחץ.

שנית, גם אם אכן נתגלתה פתאום סכנה מיידית ומוחשית הנשקפת מכל אחד מהמנהיגים הפלסטינים שנעצרו, ראוי היה להתמודד עם סכנה זו באמצעים דרקוניים פחות שאינם כרוכים בהפרת כללי הצדק הטבעי, כמו למשל ניהול הליכים פליליים. ככלות הכל, אך סביר הוא להניח כי המסקנה שאדם כלשהו מהווה סכנה מיידית ומוחשית לביטחון הציבור אינה מבוססת רק על ספוקלציות באשר למעשים שאותו אדם צפוי לעשות בעתיד, אלא גם על מידע באשר למעשים מסוכנים שעשה בעבר. אם לא ביצע מעשים כאלה, קשה להבין מה הבסיס לחשוד כי הוא יסכן את הציבור בעתיד, ואם ביצע מעשים כאלה - שמן הסתם אסורים על-פי חוק - ראוי להעמיד אותו לדין על מה שעשה תוך קיום הליך הוגן בו יוכל להגן על עצמו בפני בית משפט. ההחלטה שלא לנקוט בחלופה זו ולשלול את חירותם של המנהיגים לפרק זמן ארוך ללא כל משפט, שמה למרמס את הזכויות שלהם ושל הציבור אותו הם מייצגים.

אפילו אם הטענות הבלתי מסתברות כי נשקפת סכנה מיידית מכל אחד מהמנהיגים העצורים וכי לא ניתן להתגונן מפני סכנה זו אלא באמצעות החזקתם במעצר מנהלי היו נכונות, עדיין לא היה בכך כדי להכשיר את המעצרים המנהליים כפי שבוצעו. זאת משום שגם מי שמוחזק במעצר מינהלי אינו נטול זכויות ובמקרה זה הפרו הרשויות את זכויותיהם של העצורים. החזקת הבכירים במתקני כליאה בישראל מהווה הפרה בוטה של הכלל הקבוע במשפט הבינלאומי ההומניטארי לפיו אסור למדינה כובשת לעצור תושבים מהשטח הכבוש בתוך שטחה שלה. הפרה זו של זכויות העצורים גוררת אחריה הפרה נוספת של זכויותיהם, שכן נציגיהם המשפטיים ובני משפחותיהם אינם מורשים להיכנס לתחומי ישראל אלא בכפוף להיתרים שניתנים ביד קפוצה וכך נמנע מהעצורים להיפגש עמהם בצורה סדירה.

שימוש פסול בהליכים פליליים למטרות פוליטיות וכאמצעי להפעלת ענישה קולקטיבית

נגד הבכירים האחרים הוגשו כתבי אישום המתבססים, רובם ככולם, על עבירות של "חברות", "פעילות" ו"נשיאת משרה" ב"התאחדות בלתי מותרת". כפי שיבואר להלן, סעיפי החקיקה שעליהם מתבססים אישומים אלה הם בעייתיים לכשעצמם, וההחלטה לעצור את הבכירים ולפתוח בהליכים פליליים נגדם על בסיס חקיקה בעייתית זו כרוכה ביישום לקוי של החוק תוך שימוש פסול בדין הפלילי לשם מימוש מטרות זרות.

העבירות בדבר התאחדות בלתי מותרת קבועות בתקנות לשעת חירום שחלות בישראל מאז קום המדינה ושמקורן עוד בימי המנדט הבריטי. המשפט הישראלי מכיר בתחולה האקסטריטוריאלית של עבירות אלה בשל הגדרתן כעבירות חוץ נגד ביטחון המדינה ואזרחיה. פירושו של דבר כי כל מי שנושא משרה בהתאחדות שהוגדרה בישראל כבלתי חוקית, וכן כל מי שפעיל בהתאחדות כזו ואפילו מי שרק נרשם כחבר בה בכל מקום בעולם, הוא בגדר עבריין שניתן לנהל נגדו הליכים פליליים בישראל, וזאת גם אם לא ביצע פעולה נוספת כלשהי שהיה בה כדי לסכן את המדינה או את מי מאזרחיה. בכך יש משום הרחבה בלתי סבירה של דיני העונשין תוך פגיעה פסולה בחופש ההתארגנות ובחופש המצפון. דיני העונשין נועדו בכדי להעניש אנשים בגין עבירות שעשו בעבר. דינים אלה מספקים די והותר כלים בכדי שאפשר יהיה להעניש אדם שביצע מעשה שפגע בביטחון המדינה ואזרחיה. אין צורך להרחיב את היריעה כדי לכלול גם את ההשתייכות להתאחדות כזו או אחרת, שלכשעצמה אינה מהווה סיכון ביטחוני, במנין העבירות. קרימיניליזציה כה גורפת דומה במהותה למעצר מנהלי - היא מאפשרת להעניש אדם וליטול ממנו את חירותו לא בגין מעשים פוגעניים שעשה, אלא בשל החשש מפני סכנה עתידית הנשקפת ממנו. בכך יש משום סטייה חמורה מתורת הענישה עליה מושתת הדין הפלילי.

במקרה זה, אילו היו ראיות כי מי מהבכירים המוחזקים במעצר אכן ביצע מעשה פלילי כלשהו זולת העבירות המפוקפקות שיוחסו להם, חזקה על הרשויות כי הן היו מגישות נגדם כתבי אישום בגין עבירות אלה. מאחר שלא נעשה כן, מסתבר כי ראיות כאלה אינן בנמצא וכי הבכירים מוחזקים במעצר לא בשל מעשים פוגעניים שביצעו, אלא רק בשל השתייכותם לחמאס או לארגון אחר המוגדר כהתאחדות אסורה.

לבד מהבעייתיות העקרונית הגלומה בעבירות שעניינן התאחדות בלתי מותרת, ישנה כאמור בעייתיות גם באופן שבו יושמו הוראות החוק ביחס לבכירים. תנועת החמאס היא תנועה גדולה ורבת פנים. אמנם יש בתנועה זרוע אלימה ובה אנשים האחראים לפשעים שבוצעו נגד אזרחי ישראל, אולם זוהי גם תנועה חברתית-פוליטית שעוסקת במגוון רחב של תחומי פעילות. רבים ממאות אלפי האנשים שחברים בחמאס ומהפעילים ונושאי המשרה בתנועה אינם נוטלים כל חלק בפעילות אלימה נגד ישראל ואינם מסייעים לפעילות כזו. אין מקום להתייחס לכל האנשים הללו, ובהם גם הבכירים העצורים, כאל עבריינים אך בשל השתייכותם לחמאס. ההחלטה לנהל הליכים פליליים נגד הבכירים אף שאינם חשודים בביצוע מעשים אלימים או מסוכנים כלשהם נדמית לפיכך כרדיפה פוליטית במסווה של הליך פלילי.

יתרה מזאת, מדינת ישראל התירה לקיים את מערכת הבחירות ברשות הפלסטינית שבה נבחרו הבכירים העצורים, ולא הביעה בשעתו כל התנגדות להשתתפותה של "התנועה לרפורמה ולשינוי" המזוהה עם החמאס, או של רשימה אחרת כלשהי, בבחירות. בכך יצרו הרשויות בישראל מצג שממנו ניתן היה ללמוד כי אין הן רואות את הרשימה כ"התאחדות בלתי חוקית" שעצם החברות והפעילות בה היא בגדר עבירה. לאחר שניתן מצג שלטוני זה, הרשויות מנועות מלנקוט בהליכים פליליים כלפי מי שהסתמכו עליו.

כאמור, העיתוי של גלי המעצרים מצביע על כך שישראל ביצעה אותם בכדי ליצור לחץ על האוכלוסייה הפלסטינית ועל הנהגתה. אמנם יש לרשויות שיקול דעת באכיפת החוק, אך ברור וגלוי שבמקרה זה ההחלטה לשנות מדיניות ולנהל הליכים בגין עבירות מפוקפקות שעד אז לא נאכפו, לא נבעה משיקולים עניינים, אלא משיקולים פוליטיים שאין להם דבר וחצי דבר עם מטרות הדין הפלילי.