8.6.09: למצות את הדין עם זאב בראודה, המתנחל היורה מחברון

פורסם: 
8.6.09

ב-4.12.08, יום פינוי ההתנחלות בשכונת א-ראס ("בית המריבה") בחברון, ירה זאב בראודה, תושב קריית ארבע, בשלושה פלסטינים ממשפחת אל-מטרייה בשכונת ואדי חוסיין בחברון ופצע אותם. התקיפה תועדה על ידי ג'מאל אבו סעיפאן במצלמה שקיבל במסגרת פרויקט "חמושים במצלמות" של בצלם. במהלך האירוע ירה מתנחל נוסף באוויר ולעבר הצלם, ואף ניסה לחטוף ממנו את המצלמה. מתנחל שלישי ירה באוויר ולעבר ביתה של משפחת אל-מטרייה.

תיעוד התקרית בוידאו. צילום: ג'מאל אבו סעיפאן,

הקלטת המתעדת את האירוע הועברה על-ידי בצלם למשטרה עוד באותו יום. שניים מן החשודים הסגירו עצמם למשטרה כעבור יומיים ושוחררו לאחר-מכן.

חומר החקירה כלל גם ראיות לגביהן חתם שר הביטחון על תעודת חיסיון, ואלה לא הועברו להגנה. סנגורו של בראודה פנה לבית המשפט העליון בדרישה להסרת החיסיון ולקבלת החומר. בפסק הדין הסכים השופט אליקים רובינשטיין כי חשיפת החומר אכן עלולה לפגוע בביטחון המדינה, אולם לדעתו זכותו של הנאשם להליך הוגן גוברת במקרה זה על האינטרס הביטחוני הציבורי. השופט ציין כי "אין ספק שסנגור מוכשר היה יכול לעשות בו שימוש לטובת מרשו, אף כי הגינות כלפי המשיבה מחייבת לציין, לא בהכרח היה המאמץ מצד הסנגור עולה יפה". כן ציין השופט כי "על פניו החומר החסוי אינו כזה המקעקע את עמדת המשיבה מכל וכל... אך סבורני כי בנסיבות מסוימות הוא עשוי - ושוב יתכן גם אחרת - לשנות את ההכרעה בתיק על ידי הטלת ספק; ולא ניתן לנהל הליך הוגן מקום שקים חומר, אשר להגנה אין ניתנת ההזדמנות לנסות לנצלו לצרכיה".
.
למחרת הודיעה הפרקליטות כי בכוונתה לבטל את כתב האישום נגד בראודה שכן "המחיר לציבור בחשיפת החומר גובר על האינטרס הציבורי" שבניהול המשפט נגדו. משמעות ביטול כתב האישום היא שאדם אלים ומסוכן, שקיים תיעוד שלו מבצע עבירה, יחמוק מעונש וימשיך לסכן חיים של אחרים. אם המדינה מסרבת לחשוף את הראיה, היה עליה למצוא דרכים חלופיות למצות את הדין עם בראודה וביטול כתב האישום בנסיבות אלה אינו יכול להיחשב לחלופה לגיטימית.

מחויבותו של השופט רובינשטיין לזכויות הנאשם היא מבורכת. עם זאת, מדובר בהחלטה ייחודית וחריגה וייתכן כי הפרקליטות אכן לא יכלה לצפות כי היא תידרש לחשוף את הראיות. זאת כיוון שהפרקליטות מגישה לבתי המשפט כדבר שבשגרה חומר חסוי בהליכים פליליים המתנהלים נגד נאשמים פלסטינים ובקשות של עורכי דינם לחשוף אותו נדחות דרך קבע. במבחן האיזון בין שיקולי הביטחון לבין זכותם של פלסטינים להליך הוגן, מוכרעת הכף תמיד לטובת הראשונים.

ראיות חסויות עומדות גם בבסיס שורה ארוכה של החלטות מנהליות הפוגעות בזכויות נוספות של תושבי השטחים. כך, במאי 2009 היו בבתי כלא ישראליים 449 פלסטינים עצירים מנהליים. מעצר מנהלי נעשה על סמך צו עליו חתום אלוף פיקוד המרכז, בלי שיימסר לעצירים במה הם מואשמים או מהן הראיות הקיימות נגדם. באף שלב לא ניתנת לעצירים הזדמנות לנסות להפריך ראיות אלה, גם לא במסגרת עתירה לבית המשפט העליון.

ראיות חסויות עומדות גם בבסיס החלטות הנוגעות לחיי היומיום של פלסטינים, כמו דחיית בקשה ליציאה ללימודים בחוץ לארץ, איסור על אישה ירדנית להתגורר עם בעלה הפלסטיני בגדה המערבית או מניעת פגישה של עציר עם עורך דינו לתקופה ממושכת. גם כאשר הנפגעים מהחלטות אלה עותרים לבית המשפט העליון, לא נחשפות בפניהם הראיות שעמדו בבסיס ההחלטה וברוב המכריע של המקרים העתירות נדחות לאחר שהשופטים בוחנים את הראיות בדלתיים סגורות.

כאשר היא נקראת מחוץ להקשר זה, החלטתו של השופט רובינשטיין מהווה מופת לכיבוד זכויות הנאשם. יש לקוות כי החלטה זו מסמנת שינוי בהתייחסותה של מערכת המשפט לחומר חסוי כבסיס לשלילה של זכויות האדם.