באמצעות מנגנון משפטי-בירוקרטי מורכב, השתלטה ישראל על כ-50% משטח הגדה המערבית, בעיקר לצורך הקמת התנחלויות והכנת מאגר של עתודות קרקע לצורך התרחבותן. האמצעי המרכזי של מנגנון ההשתלטות הוא הכרזה ורישום של קרקעות כ"אדמות מדינה", הליך שהחל ב-1979 והתבסס על יישום מניפולטיבי של חוק הקרקעות העותומני משנת 1858, שהיה בתוקף ערב הכיבוש. בדרך זו הוכרזו למעלה מ-913 אלף דונם, שהם כ-16% משטחי הגדה המערבית, כ"אדמות מדינה", רובם בין השנים 1979 ו-1992. שיטות אחרות ששימשו את ישראל להשתלטות על קרקעות, שכל אחת נשענה על בסיס משפטי שונה, הן תפיסה ל"צרכים צבאיים", הכרזה על קרקע כ"נכס נטוש" והפקעת קרקע ל"צרכי ציבור". בנוסף, סייעה ישראל לאזרחים פרטיים לרכוש קרקעות "בשוק החופשי". במקביל, במקרים רבים השתלטו מתנחלים באופן עצמאי על קרקעות בבעלות פלסטינית פרטית, כאשר הגורמים האחראים נמנעו כמעט תמיד מלאכוף את החוק ולהשיב את הקרקע לבעליה החוקיים.

בשנות האינתיפאדה השנייה אף הקיפה ישראל התנחלויות בטבעות אדמה הסגורות בפני פלסטינים, נמנעה ממיגור התופעות של סגירת אדמות "פיראטית", ואף הכשירה בדיעבד סגירות ממין זה, בין השאר באמצעות תכנית "שטח ביטחוני מיוחד".

מפעל ההתנחלות התאפיין מראשיתו בהתייחסות אינסטרומנטלית, צינית ואף עבריינית להוראות המשפט הבינלאומי, לחקיקה המקומית, לצווים הצבאיים הישראליים ולמשפט הישראלי. התייחסות זו איפשרה גזל מתמשך של אדמות מהאוכלוסייה הפלסטינית בגדה. בין בשאר, התעלמה ישראל מאיסורים מפורשים במשפט ההומניטארי הבינלאומי על הקמת התנחלויות תוך שהיא מספקת פרשנות משלה להוראות אלה. פרשנות זו כמעט שאינה מקובלת על משפטנים בעולם או על הקהילה הבינלאומית.

הליך ההשתלטות על הקרקעות נעשה בניגוד לכללים בסיסיים של הליך הוגן ולעקרונות הצדק הטבעי. לעיתים קרובות לא ידעו התושבים הפלסטינים כי אדמתם נרשמה על שם המדינה וכאשר גילו זאת, איחרו את המועד לערער על כך; נטל ההוכחה רובץ תמיד על הפלסטיני הטוען כי הקרקע שייכת לו; גם אם בעל הקרקע הצליח להוכיח כי הקרקע אכן בבעלותו, עדיין יהיו מקרים בהם היא תירשם על שם המדינה בטענה כי היא נמסרה להתנחלות ב"תום לב".

האצטלה החוקית שישראל ניסתה לעטוף בה את מפעל ההתנחלות נועדה לכסות על הגזל המתמשך של אדמות הגדה. בכך, היא רוקנה את מערכת החוק שישראל מפעילה בשטחי הגדה המערבית מערכים בסיסיים של עשיית דין וצדק וחשפה אותה כמערכת שנועדה לשרת מטרות פוליטיות ואשר מאפשרת הפרה שיטתית של זכויות האדם של הפלסטינים.

ישראל השתמשה בקרקעות עליהן השתלטה באופן בלעדי לטובת ההתנחלויות, תוך איסור גורף על הציבור הפלסטיני לעשות בהן שימוש כלשהו. שימוש כזה הוא פסול ובלתי חוקי כשלעצמו, אפילו אם הליך ההשתלטות היה חוקי לפי המשפט הבינלאומי והחקיקה הירדנית ואם היה נעשה בצורה הוגנת. ישראל, ככח הכובש בשטחים, חייבת להתחשב בצרכי האוכלוסייה הפלסטינית כאשר היא משתמשת בקרקע ציבורית.

בית המשפט העליון שיתף בדרך כלל פעולה עם מנגנון ההשתלטות על הקרקעות ותרם בכך ליצירת איצטלה של חוקיות להליכים אלה. בתחילה קיבל בג"צ את טענת המדינה כי ההתנחלויות משרתות צרכים צבאיים דחופים והתיר למדינה לתפוס קרקעות פרטיות לצורך הקמתן. כאשר החל הליך ההכרזה על אדמות מדינה, סירב בג"צ להתערב כדי למנוע אותו.