תפיסה לצרכים צבאיים ובג"ץ אלון מורה

פורסם: 
13.3.13

תפיסה לצרכים צבאיים ובג"ץ אלון מורה

המשפט ההומניטארי הבינלאומי המינהגי קובע כי על המדינה הכובשת להגן על רכושם של תושבי השטח הכבוש ואוסר עליה להפקיע אותו. עם זאת, מותר למדינה הכובשת לתפוס חזקה, באופן זמני, במקרקעין ובמבנים הנמצאים בבעלות פרטית של תושבי השטח הכבוש על-מנת לשכן בהם כוחות צבא ויחידות ממשל. מאחר שתפיסה זו היא מעצם הגדרתה זמנית, המדינה הכובשת אינה רוכשת זכויות קניין במקרקעין ובמבנים שתפסה והיא אינה רשאית למכרם. כמו כן, חייבת המדינה הכובשת לשלם פיצויים לבעלים עבור השימוש בנכסיהם.

בהתבסס על חריג זה, חתמו המפקדים הצבאיים בגדה המערבית על עשרות צווים שהורו על תפיסת קרקעות בבעלות פרטית בטענה כי "הדבר דרוש לצרכים צבאיים הכרחיים ודחופים". בדרך זו נתפסו בין השנים 1968 ל1979- קרוב ל47,000- דונמים, שיועדו ברובם להקמת התנחלויות. על קרקעות אלה נבנו, בין השאר, ההתנחלויות מתתיהו, נווה-צוף, רימונים, בית-אל, כוכב-השחר, אלון-שבות, אלעזר, אפרת, הר-גילה, מגדל-עוז, גיתית, ייטב וקרית-ארבע. בכמה מקרים עתרו תושבים פלסטינים לבג"צ נגד תפיסת אדמתם, בטענה כי השימוש בה לצורך הקמת התנחלויות אזרחיות נוגד את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. עד פסק הדין בעניין אלון-מורה (ר' להלן), דחה בית המשפט העליון עתירות אלה וקיבל את טענת המדינה כי ההתנחלויות ממלאות תפקידים ביטחוניים-צבאיים חיוניים ולכן תפיסת האדמות היא חוקית. לפי השופט ויתקון:

מבחינת השיקול הביטחוני הטהור אין לפקפק בכך שנוכחותם בשטח מוחזק של ישובים - אפילו "אזרחיים" - של אזרחי המעצמה המחזיקה תורמת תרומה נכבדה למצב הביטחוני שבאותו שטח ומקילה על הצבא את מילוי תפקידו. אין צורך להיות מומחה לענייני צבא וביטחון כדי להבין שאלמנטים חבלניים פועלים ביתר קלות בשטח המאוכלס אך ורק אוכלוסייה אדישה או אוהדת כלפי האויב, מאשר בשטח, שבו נמצאים גם בני אדם העשויים לעקוב אחריהם ולהודיע לשלטונות על כל תנועה חשודה. אצלם לא ימצאו מחבלים מחבוא, סיוע וציוד. הדברים פשוטים ואין צורך לפרט.

בית המשפט גם קיבל את טענת המדינה כי אין כל סתירה בין הדרישה במשפט ההומניטארי הבינלאומי כי תפיסת הקרקע הפרטית תהיה זמנית לבין העובדה שבקרקעות שנתפסו הוקמו יישובי קבע אזרחיים, לרבות תשתיות פיסיות נרחבות.

הטענה כי ההתנחלויות נועדו לשרת צרכים צבאיים השתלבה היטב עם גישתן של ממשלות המערך, שפעלו לפי תכנית אלון. לעומת זאת, חוגים בימין, בהם תנועת גוש אמונים, סירבו לקבל גישה זו. להשקפתם, ההתנחלויות הן מימוש של חזון דתי ולכן לא ניתן להצדיקן בטענות ביטחוניות ולהגדירן - ולו באופן הצהרתי בלבד - כיישובים זמניים. תפיסה זו, שזכתה לתמיכה בקרב חלק מחברי ממשלת הליכוד שהוקמה ב1977-, היא שהביאה בסופו של דבר לפסק הדין בפרשת אלון-מורה, בעקבותיו חדלה המדינה לתפוס קרקעות פרטיות לצורך הקמת התנחלויות.

בג"ץ אלון מורה

העתירה בפרשת אלון-מורה הוגשה לבג"צ ביוני 1979 על-ידי כמה מתושבי הכפר רוג'יב, דרום-מזרח לשכם, שדרשו כי בית המשפט יבטל את צו התפיסה של כ5,000- דונמים שבבעלותם, עליו חתם מפקד אזור יהודה ושומרון. האדמות שנתפסו נועדו להקמת ההתנחלות אלון-מורה, אשר עבודות התשתית להקמתה החלו באותו יום בו נמסרו צווי התפיסה לבעלי הקרקע. בבית-המשפט טענה המדינה, כפי שנהגה עד אז, כי הקמת ההתנחלות נדרשת בשל קיומם של צרכים צבאיים ולכן צווי התפיסה הם חוקיים. אולם, בשונה מעתירות קודמות שהוגשו לבג"צ בנוגע לצווים דומים, הפעם הצטרפו כמשיבים לעתירה המתנחלים שהיו אמורים להתגורר באלון-מורה. בתצהיר שהגיש לבית המשפט אחד מראשי גוש אמונים, מנחם פליקס, הוא הסביר את השקפתו בנוגע למטרות של תפיסת הקרקע:

העמדת צו התפיסה על נימוקי הביטחון במשמעותם הטכנית הצרה ולא במשמעותם הבסיסית והמקיפה כמוסבר לעיל - פירושה אחד: ארעיות ההתנחלות והיותה בת חלוף. מסקנה מחרידה זו נדחית על ידנו מכל וכל. היא גם אינה עולה בקנה אחד עם החלטת הממשלה בדבר יישובנו במקום הזה. בכל המגעים וההבטחות הרבות שקבלנו משרי הממשלה ומעל לכל מראש הממשלה עצמו - וצו התפיסה הנדון הוצא על פי התערבותו האישית של רה"מ - רואים כולם בישוב אלון-מורה ישוב קבע של התנחלות יהודית לא פחות מדגניה או מנתניה.

הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר-לב, ערער גם הוא על הטענה כי הקמת אלון-מורה נדרשת בשל קיומם של צרכים צבאיים. בתצהיר שהגיש לבג"צ מטעם העותרים, קבע בר-לב כי "אלון-מורה, לפי מיטב הערכתי המקצועית, אינו תורם לביטחון ישראל".

בהתבסס על שני תצהירים אלה ועל הראיות הרבות שהוצגו בפני בית המשפט בנוגע לתפקיד המכריע שמילאו אנשי גוש אמונים בהחלטת הממשלה לאשר את הקמת ההתנחלות, הורה בית המשפט לצה"ל לפנות את ההתנחלות ולהשיב את הקרקעות לבעליהן. התוצאה המיידית של פסק הדין היתה מציאת אתר חלופי להקמת ההתנחלות. אולם מעבר לכך, פסק הדין היווה פרשת דרכים בכל הקשור לכלים המשפטיים שישמשו את ישראל מעתה והלאה לצורך השתלטות על קרקעות שנועדו לבניית התנחלויות ולהרחבתן.