רקע על התנחלויות

פורסם: 
1.1.11
עודכן: 
8.1.14

חקלאי פלסטיני על רקע ההתנחלות אפרת. צילום: בז רטנר, רויטרס, 22 בנובמבר 2011
חקלאי פלסטיני על רקע ההתנחלות אפרת. צילום: בז רטנר, רויטרס, 22 בנובמבר 2011

מאז 1967 ועד סוף 2012 הוקמו ברחבי הגדה המערבית 125 התנחלויות ישראליות, שמשרד הפנים הכיר בהן כיישובים. בנוסף הוקמו:

  • כמאה מאחזים – התנחלויות שהוקמו ללא אישור רשמי אך בתמיכה ובסיוע של משרדי ממשלה.
  • כמה ריכוזי התיישבות יהודיים בתוך העיר חברון הזוכים לתמיכה ממשלתית.
  • 12 שכונות בשטחי הגדה שעליהם הוחל החוק הישראלי ושצורפו לשטח השיפוט של ירושלים. בנוסף, הממשלה גם סייעה בהקמתן של כמה מובלעות של מתנחלים בלב שכונות פלסטיניות במזרח ירושלים, והיא מממנת את אבטחתן.

16 התנחלויות ברצועת עזה וארבע התנחלויות בצפון הגדה המערבית שפורקו בשנת 2005, במהלך יישום "תוכנית ההתנתקות".

 מספר המתנחלים בגדה המערבית מוערך בכ-515 אלף בני אדם: 325,456 תושבים שגרו בסוף שנת 2011 בהתנחלויות הגדה, ו-190,423 שגרו בשכונות הישראליות במזרח ירושלים בסוף שנת 2011.

קיומן של ההתנחלויות גורם להפרתן של רבות מזכויות האדם של הפלסטינים, כולל הזכויות לקניין, לשוויון, לרמת חיים נאותה והזכות לחופש תנועה. בנוסף, השינוי הקיצוני שעשתה ישראל במפת הגדה המערבית, מונע כל אפשרות ממשית להקמת מדינה פלסטינית עצמאית ובת קיימא במסגרת מימוש הזכות להגדרה עצמית.

להתנחלויות הוקצו שטחים נרחבים, שגדולים עשרות מונים משטחן הבנוי. שטחים אלה מוגדרים בצווים צבאיים כ"שטח צבאי סגור" שלפלסטינים אסור להיכנס אליו בלי היתר, אולם אזרחים ישראלים, יהודים מרחבי העולם ותיירים, רשאים להיכנס לשטחים אלה באופן חופשי. סך שטחי ההתנחלויות ושטחי השיפוט של המועצות האזוריות שלהן משתרעים על 63% משטח C (בו שולטת ישראל שליטה מלאה), ולפלסטינים אסור לבנות בהם ולפתחם. בניגוד למדיניות התכנון המגבילה ביישובים הפלסטיניים, זוכות ההתנחלויות הישראליות לייצוג מלא בהליכי התכנון, לתכנון מפורט, לחיבור לתשתיות מתקדמות ולהעלמת עין מבנייה בלתי חוקית.

למרות שהגדה המערבית אינה חלק משטחה הריבוני של המדינה, החילה ישראל את רובו של החוק הישראלי על ההתנחלויות ועל המתנחלים. כתוצאה מכך, המתנחלים נהנים מכל הזכויות הניתנות לאזרחים של מדינה דמוקרטית, בדומה לשאר אזרחי ישראל הגרים בתוך שטח הקו הירוק. לעומת זאת, הפלסטינים ממשיכים לחיות תחת מערכת משפט צבאית המפרה בשיטתיות את זכויותיהם ומונעת מהם כל השפעה ממשית על עיצוב המדיניות בנוגע למרחב שבו הם חיים. כך נוצרה מציאות שמקבעת משטר שבו זכויותיו של אדם תלויות בהשתייכותו הלאומית.

הקמתן של ההתנחלויות נעשתה תוך הפרה של הוראות המשפט הבינלאומי, האוסר על מדינה כובשת לבצע שינויים של קבע בשטח הכבוש ולהעביר אליו את אזרחיה. בניגוד לכך, ממשלות ישראל מיישמות מדיניות שיטתית שנועדה לעודד מעבר של אזרחי ישראל אל הגדה המערבית תוך הפרה של המשפט הבינלאומי, שאוסר על מדינה להעביר את אזרחיה לשטח שכבשה. אחד הכלים לכך הוא הענקת הטבות ותמריצים כלכליים ישירות לאזרחים או לרשויות המקומיות היהודיות במטרה להעלות את רמת החיים של תושביהן.

על רקע אי-חוקיותן של ההתנחלויות מלכתחילה, ולנוכח הפגיעות בזכויות האדם הנגזרות מקיומן, תובע בצלם מממשלת ישראל לפעול לפינוי כל ההתנחלויות. הפינוי חייב להתבצע תוך כיבוד זכויות האדם של המתנחלים, לרבות תשלום פיצויים. ברור שפינוי כל ההתנחלויות הוא משימה מורכבת, שהשלמתה תיארך זמן. עם זאת, ישנם צעדי ביניים שניתן לנקוט לאלתר, על-מנת לצמצם ככל הניתן את הפגיעה בזכויות האדם ואת ההפרות של המשפט הבינלאומי. בין השאר, על ממשלת ישראל להפסיק כל בנייה חדשה בהתנחלויות, בין אם הדבר נעשה לצורך הקמת התנחלויות חדשות ובין אם לצורך הרחבת ההתנחלויות הקיימות; לאפשר שימוש פלסטיני בכל השטחים הלא-בנויים שצורפו לגבולות המוניציפאליים של ההתנחלויות ושל המועצות האזוריות; לבטל את ועדות התכנון המיוחדות בהתנחלויות, וכפועל יוצא מכך לבטל את סמכותן של הרשויות המקומיות להכין תכניות מתאר ולהנפיק היתרי בנייה; ולהפסיק את מדיניות התמריצים המעודדת אזרחים ישראלים לעבור להתנחלויות ולהפנות משאבים לעידוד מתנחלים לעבור לתוך גבולות מדינת ישראל.