דו"ח ועדת לוי: לאן נעלמו הפלסטינים?

פורסם: 
11.7.12

ב-9.7.12 פורסמו בתקשורת המלצות ועדת לוי שהוקמה במטרה לבחון "פעולות שיש לנקוט להסדרת הבניה" בהתנחלויות וכן להמליץ על "קיומו של הליך נאות לבירור סוגיות מקרקעין באזור". הוועדה, שבה היו חברים שופט בית המשפט העליון (בדימוס) אדמונד לוי, שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (בדימוס) תחיה שפירא והיועץ המשפטי לשעבר של משרד החוץ עו"ד אלן בייקר, מונתה בפברואר 2012 והגישה את מסקנותיה לראש הממשלה ארבעה חודשים לאחר מכן.

הוועדה הוקמה מלכתחילה לתכלית לא ראויה: מציאת דרכים להכשרת הפרה של החוק. לאחר שהממשלה – על כל זרועותיה – אפשרה במשך שנים את הקמתן של התנחלויות ללא החלטות ממשלה, ללא הקצאות קרקע וללא תכניות מתאר מאושרות, היא בחרה למנות ועדה שתמצא דרכים להפוך מעשים אלה לחוקיים.

בהתחשב במנדט זה של הוועדה – הכשרת מעשים לא חוקיים – אין להתפלא על מסקנותיה, הנראות כמוזמנות על ידי ראשי המתנחלים.

הוועדה קובעת כי הגדה המערבית אינה שטח כבוש. קביעה מהפכנית זו מתבססת על שלוש טענות משוללות כל יסוד: שכיבוש חייב להיות זמני – למרות שבשום מקום לא נקבע כך והוועדה אף לא טורחת להביא לכך תימוכין; שהשטח נכבש מירדן, אשר ריבונותה בגדה המערבית מעולם לא הוכרה – למרות שעובדה זו אינה רלוונטית מאחר שדיני הכיבוש נועדו להגן על אנשים המוצאים עצמם נתונים לשלטון צבאי זר, בלי קשר לשאלה כיצד הושג שלטון זה; ושלישראל יש זכויות של ריבון בשטח זה.

ילדים בדואים-פלסטינים על רקע ההתנחלות מעלה אדומים. הדו"ח מתעלם מהאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. צילום: activestills.org
ילדים בדואים-פלסטינים על רקע ההתנחלות מעלה אדומים. הדו"ח מתעלם מהאוכלוסייה הפלסטינית בשטחים. צילום: activestills.org

טענה אחרונה זו ביססה הוועדה על הצהרת בלפור שניתנה ב-1917 ואשר מעגנת, לדעת הוועדה, את "זכותו של העם היהודי לקבוע את ביתו בארץ ישראל". על-פי הוועדה, אמנם בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם תכנית החלוקה, אולם תכנית זו לא מומשה בשל התנגדות מדינות ערב שפתחו במלחמה. ירדן השתלטה על הגדה המערבית, אולם ב-1988 ויתרה על כל דרישה בשטח זה. בכך, קובעת הוועדה, "הושב מעמדו החוקי של השטח למעמדו המקורי, לאמור, שטח שנועד לשמש בית לאומי לעם היהודי, אשר היה בימי השלטון הירדני בבחינת 'בעל זכות חזקה' שנעדר מהשטח במשך מספר שנים מכוח מלחמה שנכפתה עליו, ועתה שב אליו".

תיאור היסטורי זה, השנוי במחלוקת כשלעצמו, יוצר וואקום משפטי בגדה המערבית. הרי הוועדה רק קובעת שאין מדובר בשטח כבוש אך היא אינה דורשת מהמדינה לספח את הגדה לשטחה. וכך, אם שטח זה אינו חלק משטח המדינה, ומאידך אינו שטח כבוש, לא ברור מהו הבסיס המשפטי להסדרת פעולותיה של ישראל בשטחים והוועדה גם לא טורחת לספק בסיס כזה.

מסקנה זו של הוועדה סותרת את עמדתה הרשמית של המדינה, אשר כבר זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים טענה שהיא פועלת מכוח דיני הכיבוש. הפרקליטות הצבאית מנמקת את פעולות הצבא בשטחים תוך התבססות על דיני הכיבוש, וכך טוענת פרקליטות המדינה בפני בג"ץ זה עשרות שנים. בג"ץ קיבל עמדה זו וקבע במאות פסקי דין כי הגדה המערבית היא שטח כבוש. עמדה זו מעוגנת במשפט הבינלאומי והיא מקובלת על כל הקהילייה הבינלאומית, על משפטנים בינלאומיים ועל בית המשפט לצדק בהאג.

הוועדה גם מציעה פרשנות בלתי מבוססת לסעיף 49 לאמנת ג'נבה, ממנו נגזר האיסור על הקמת ההתנחלויות. אמנם לדעת הוועדה אמנה זו אינה חלה בשטחים, אולם הוועדה מבהירה, בכל מקרה, כי הסעיף "נועד לתת מענה למציאות קשה שנכפתה על ידי חלק מהמדינות במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר הגלו והעבירו בכפייה חלק מתושביהן לשטחים אותם כבשו, תהליך שהיה מלווה בהרעה ממשית במצבה של האוכלוסייה הכבושה". גם אם צודקת הוועדה שהמעשים שבוצעו במהלך מלחמת העולם השנייה הם הראציונל מאחורי הטלת האיסור, הטענה שלכן הוא מוגבל רק למעשים הנפשעים ביותר היא מופרכת. האיסור הוא ברור ומוחלט, וכולל גם העברה בכפייה וגם העברה מרצון. בנוסף, הקמת ההתנחלויות בגדה המערבית שינתה לחלוטין את מפת הגדה המערבית ואין עוררין על כך שהרעה מאוד את מצבה של האוכלוסייה הפלסטינית.

הוועדה קובעת כי בכל הנוגע לבנייה אליה התבקשה להתייחס – זו שנעשתה במה שמכונה "מאחזים" – לא מתקיימים כל התנאים הנדרשים להקמת יישוב, כולל קבלת החלטת ממשלה, הוצאת צווים צבאיים נדרשים ואישור תכניות מתאר. הוועדה מכירה בכך שהקמת אותם מאחזים נעשתה בידיעת משרדי ממשלה, רשויות ציבוריות, המנהל האזרחי והמועצות האזוריות בגדה. לטענת הוועדה, ממסקנה זו עולה שאלה אחת בלבד, "האם ניתן להכשיר בנייה זו בדיעבד". השאלות האם ראוי שמדינה דמוקרטית תתנהל כך, האם יש לפתוח בחקירה פלילית ולנקוט בצעדים נגד אלה שהפרו את החוק, וכיצד ראוי לפעול כדי לוודא שדברים אלה לא יישנו אינן מעסיקות אותה, והוועדה מסתפקת בפסקה אחת בסיום הדו"ח שבה היא קובעת כי התנהלות כזו אינה הולמת "מדינה שחרתה על דגלה את שלטון החוק".

מדו"ח הוועדה נעדרים כמעט לחלוטין 2.5 מיליון פלסטינים שגרים בגדה המערבית, שהם הנפגעים העיקריים מהקמת ההתנחלויות. זכותם להשתמש ב"אדמות מדינה" אינה מוזכרת ולו במילה, ממש כמו הדרתם משטחים נרחבים בגדה המערבית, ניצול משאבי הטבע על ידי ההתנחלויות והשלכות רבות אחרות של ההתנחלויות על חייהם. הוועדה אינה מתייחסת כלל לכך שכל מערכת התכנון בגדה המערבית – שאותה היא מתארת בפרטי פרטים – נועדה לשרת את המתנחלים ולמנוע כל אפשרות של בנייה על-ידי הפלסטינים. הפגיעה היחידה בבני אדם המוזכרת בדו"ח היא הפגיעה במתנחלים - פגיעה ביכולתם של היישובים להתפתח ולענות על הריבוי הטבעי, קושי בהקמת תשתיות בסיסיות והפיכת התושבים, בעל כורחם, לעברייני בנייה ומשיגי גבול, לאחר שלקחו הלוואות שאושרו על ידי המדינה.

יהיה גורלו של דו"ח זה אשר יהיה, ברור כי כל המלצה שתתקבל לגבי מעמד השטחים ועתידם חייבת להתייחס לפלסטינים החיים בהם. הישראלים החיים בשטחים הם אזרחים ישראלים, וככאלה נהנים מהגנה על זכויותיהם ומיכולת להשפיע על ההחלטות המשפיעות על גורלם. הפלסטינים בגדה המערבית חיים, לעומת זאת, תחת שלטון צבאי והחוק היחיד המגן עליהם ועל זכויותיהם הוא דיני הכיבוש. אם תתקבל טענת הוועדה כי אלה אינם מחייבים את ישראל, יש להציע מסגרת נורמטיבית חלופית, שתעמוד בסטנדרטים משפטיים בינלאומיים. התעלמות מ-2.5 מיליון בני אדם, כפי שמציעה הוועדה, אינה אפשרות שהמדינה רשאית לקבל.