מאז תחילת אינתיפאדת אל-אקצא נוקטת ישראל במדיניות של הריסת בתים, עקירת מטעים והשחתת שטחים חקלאיים ברצועת עזה. מדיניות זו מיושמת בעיקר באזורים שסביב ההתנחלויות, משני צדי הכבישים העוקפים בהם נוסעים המתנחלים וסביב עמדות צבאיות, בעיקר בגבול עם מצרים.

מדיניות זו היא חלק מאסטרטגיית ההגנה שפיתחה ישראל ברצועת עזה. לא בכדי טען הרמטכ"ל כי "הדי-9 [הדחפור] הוא נשק אסטרטגי כאן". ישראל מבקשת ליצור מעין "רצועות ביטחון" סביב למקומות בהם ישנה נוכחות של אזרחים ישראלים או של כוחות ביטחון, על-מנת למנוע פיגועים עתידיים.

הריסת הבתים מתבצעת לרוב בשעות הלילה, מבלי שניתנת לתושבים התראה כלשהי. באזורים מסוימים, בהם מתנהלים חילופי אש בין פלסטינים לבין חיילי צה"ל, עזבו חלק מהדיירים את בתיהם ועברו למקומות בטוחים יותר. אולם ברוב המכריע של המקרים נשארו חלק מבני המשפחה בבתיהם כדי לשמור על רכושם. מעשרות עדויות שגבה בצלם מפלסטינים עולה כי תושבים אלה נאלצו לברוח לאחר שהתעוררו מרעש הטנקים והדחפורים שניצבו בפתח ביתם. הרכוש שהיה בבית נקבר תחת ההריסות.

השם בו מכנה ישראל מדיניות זו - "חישוף" - מסתיר את ההשלכות ההרסניות וארוכות הטווח שלה על תושבי רצועת עזה. אלפי תושבים נותרו חסרי קורת גג ואלפים איבדו את מקור הפרנסה היחיד שלהם למשך שנים ארוכות. הפגיעה בתושבים אלה נעשתה למרות שישראל אינה טוענת כי הם עצמם היו מעורבים בפגיעה, או בניסיון לפגוע, באזרחים ישראלים או באנשי כוחות הביטחון.

השחתת אלפי דונמים של שטחים חקלאיים בטענה כי פלסטינים ירו מהם והריסת שכונות מגורים שלמות בטענה כי מתחת לחלק מהבתים נחפרו מנהרות, מהוות פגיעה מופרזת באוכלוסייה האזרחית, שאינה יכולה להיחשב לחוקית. מדיניות זו מהווה ענישה קולקטיבית המכוונת נגד אנשים שגם לשיטתה של ישראל אינם מעורבים בצורה כלשהי בפגיעה באזרחים ישראלים או בכוחות הביטחון. למרות הפרות אלה של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, מסרבת ישראל לשלם פיצויים לפלסטינים שכוחות הביטחון פגעו ברכושם.

ישראל נותרה הכוח הכובש בשטחים וככזה היא מחויבת לשמור על שלומה וביטחונה של האוכלוסייה הפלסטינית ולהתחשב בצרכיה. אמנם, ישראל חייבת להגן על אזרחים ישראלים ועל כוחות הביטחון, אולם הגנה זו אינה יכולה להתבצע באמצעות פגיעה כה נרחבת באוכלוסייה הפלסטינית.