גם לאחר העברת חלק משטחי הגדה המערבית ורצועת עזה לרשות הפלסטינית במסגרת הסכמי אוסלו, נותרה ישראל הכוח הכובש בשטחים. ככזה היא מחוייבת לקיים את החובות המוטלות על מדינה כובשת ולפעול לפי דיני הכיבוש . אמנם, אין ספק שכיום מתרחשים בשטחים גם אירועי לחימה אך אלו אינם מצדיקים התעלמות של ישראל מחובותיה ככוח הכובש, כאילו הסתיים הכיבוש. חובתו של כל צבא כיבוש היא להגן על האוכלוסייה המקומית ולדאוג לשלומה ולרווחתה. ניתן אמנם לסייג חובה זו כאשר צרכים צבאיים מחייבים זאת, אולם גם אז טובת האוכלוסייה חייבת להיות השיקול המכריע. הכוח הכובש חייב להגן גם על רכושה של האוכלוסייה האזרחית. תקנה 46 לתקנות האג קובעת כי יש לשמור על רכוש פרטי וכי אסור להחרימו. סעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית קובע כי אסור לכוח הכובש להרוס רכוש, "אלא אם כן היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין את ההחרבה וההשמדה האלה". מאחר ויש לכוח הכובש חובות מיוחדות כלפי האוכלוסייה האזרחית, נטל ההוכחה כי הפגיעה היתה הכרחית הוא כבד במיוחד. סעיף 147 לאמנה זו קובע כי "הריסתו והחרמתו של רכוש בקנה מידה רחב, שאין הכרח צבאי מצדיקן" יהוו הפרה חמורה של האמנה.

גורמים ישראלים רשמיים מצדיקים את הריסת הבתים והשחתת השטחים החקלאיים על בסיס תקנה 23(ז) לתקנות האג משנת, 1907 הקובעת כי אסור "להרוס או לתפוס רכוש אויב, אלא אם כן הריסה כזו נחוצה לחלוטין בשל צרכי המלחמה". לטענת גורמים אלה, ההגנה על כוחות הביטחון ועל המתנחלים מפני ירי של פלסטינים, וההתמודדות עם כריית המנהרות המיועדות להברחת נשק, מהווים צרכים צבאיים דחופים המצדיקים הריסת רכוש, בהסתמך על תקנה זו.

ההבדל בין תקנה 23(ז) לתקנות האג, עליה מסתמכת ישראל, לבין סעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית אינו משמעותי, והסעיפים משלימים אחד את השני. הבחירה של ישראל להישען דווקא על תקנות האג נובעת הן מרצונה להדגיש כי בשטחים מתנהל היום סכסוך מזוין והן מסירובה העקבי מאז 1967 להכיר בתחולתה של אמנת ג'נבה הרביעית על השטחים, זאת בניגוד לעמדתה של כל הקהיליה הבינלאומית.

גם כאשר קיימים צרכים צבאיים, העשויים להצדיק חריגה מהאיסור הגורף על הריסת רכוש, עדיין מוטלת החובה לפעול לפי שאר הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. הטענה כי צרכים צבאיים גוברים על כל שיקול אחר ומבטלים את תחולתן של הוראות אלו נדחתה בתוקף על-ידי משפטנים ובתי משפט בינלאומיים. כל פעולה חייבת להיעשות במסגרת גבולות המשפט ההומניטארי הבינלאומי ואין הצדדים הלוחמים חופשיים לבחור את דרכי הלחימה ואת אמצעי הלחימה שלהם.

על-מנת להבטיח כי החריג הקבוע בתקנה 23(ז) לתקנות האג ובסעיף 53 לאמנת ג'נבה הרביעית לא יפורש באופן גורף נקבע, בין השאר, כי אסור לפגוע ברכוש כאמצעי מניעתי כאשר הסכנה עדיין לא התממשה. כמו כן נקבע כי הריסת רכוש אסורה אלא אם כן נוסו ונכשלו דרכי פעולה חלופיות שמידת פגיעתן פחותה. בנוסף, חל איסור מפורש על הריסת רכוש במטרה להרתיע, להפחיד או לנקום באוכלוסייה האזרחית. פגיעה ברכוש הנעשית בכוונה לגרום לנזק קבוע או ממושך אסורה אף היא.

אף כי אין לשלול לחלוטין את הטענה כי בחלק מהמקרים בהם פגעה ישראל ברכוש אכן התקיימו צרכים צבאיים, עולה חשד כבד כי במקרים רבים אחרים נעשו הפעולות בשל שיקולים החורגים מההגדרה הצרה של צרכים אלה. עם זאת, בצלם לא בוחן את השאלה האם אכן מתקיימים ברצועת עזה צרכים צבאיים המצדיקים חריגה מהאיסור על הריסת רכוש פרטי. אף אם קיימים צרכים כאלה, מהווה מדיניות ישראל הפרה בוטה של כללים אחרים המעוגנים במשפט ההומניטארי הבינלאומי, שדי בהם כדי להפוך את מדיניותה לבלתי חוקית.

ישראל נסמכה גם בעבר על פרשנות גורפת של "צרכים צבאיים" על מנת להצדיק הריסת רכוש. הריסות בתים שבוצעו תחת תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) הוצדקו אף הן בטענה של" צרכים צבאיים דחופים". זאת למרות שפעולות אלה נעשו באופן מוצהר במטרה להעניש חשודים בפעולות נגד ישראל ולהרתיע פלסטינים אחרים מלבצע פעולות דומות. האיסור על הריסת רכוש במשפט ההומניטארי הבינלאומי נועד למנוע בדיוק שימוש בטעמים אלה כדי להצדיק פגיעה ברכוש.