20.1.09: אטימת בית מבצע הפיגוע בישיבת "מרכז הרב" - ענישה קולקטיבית אסורה

פורסם: 
20.1.09

ביום שני, 19.1.09, אטם הצבא שתי קומות בבית משפחתו של מבצע הפיגוע בישיבת "מרכז הרב" הנמצא בשכונת ג'בל אל-מוכבר שבמזרח ירושלים. זוהי הפעם הראשונה, מזה ארבע שנים, שישראל אוטמת את ביתם של בני משפחה של פלסטינים שביצעו פיגועים נגד ישראלים.

מאז 1967 ועד 2005 נקטה ישראל במדיניות של הריסה ואטימה של בתים בגדה המערבית וברצועת עזה כאמצעי לענישת בני משפחות של פלסטינים שפגעו בישראלים. ביסודה של מדיניות זו עמדה הטענה שהיא תרתיע פלסטינים מפני ביצוע פיגועים, בשל הדאגה למשפחתם. במסגרת זו, הרסה ישראל 667 בתים בין אוקטובר 2001 לסוף ינואר 2005 והותירה מעל 4,200 בני אדם ללא קורת גג.

פועלים אוטמים את בית משפחת אבו דהים. צילום: עמאר עוואד, רויטרס, 19.1.09.
פועלים אוטמים את בית משפחת אבו דהים. צילום: עמאר עוואד, רויטרס, 19.1.09.


בפברואר 2005 אימצו שר הביטחון שאול מופז והרמטכ"ל משה יעלון את המלצותיו של צוות חשיבה בראשות האלוף אודי שני, שלפיהן יש לחדול ממדיניות זו שכן היא אינה מרתיעה והנזק שהיא גורמת גדול מהתועלת הצפויה מהריסות הבתים. 'בכך נשמטה הקרקע מתחת לטיעון ההרתעה בו נאחזה ישראל במשך שנים רבות.

למרות זאת, ב-19.1.09 אטמה ישראל שתיים מארבע הקומות בבית משפחתו של מבצע הפיגוע בישיבת "מרכז הרב", עלאא אבו דהים. בבית גרים הוריו של אבו דהים, אחיו ואחיותיו. הקומות שנאטמו הן קומת המגורים, בה גרים הוריו ואחד מאחיו ובה התגורר גם אבו דהים וכן קומת מרתף בה היו דירות להשכרה.

האטימה בוצעה לאחר שהרכב בג"ץ, בראשות השופטת מרים נאור, דחה את עתירת המשפחה והמוקד להגנת הפרט. בית המשפט קיבל את טענת המדינה שלפי חוות דעת של השב"כ מדובר במדיניות מרתיעה והסכים כי המדינה רשאית לשוב ולנקוט בה. השופטים אישרו את אטימת הבית, למרות שהמדינה לא טענה באף שלב כי בני משפחתו של אבו דהים סייעו בידו או שידעו על תכניותיו. אביו של אבו דהים אף הצהיר כי אילו ידע על כוונות בנו היה עושה כל שביכולתו כדי לעצור בעדו.

ב-14.3.08 פנה בצלם ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בדרישה למנוע את הפגיעה בבית המשפחה. פנייה זו לא נענתה עד היום.

מדיניות ענישה זו אסורה לפי הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. יעדה המוצהר הוא פגיעה בחפים מפשע - בני משפחה של חשודים שאיש אינו טוען שהיו מעורבים בעצמם בעבירה כלשהי. ככזו היא מהווה ענישה קולקטיבית, המנוגדת לעקרון שאין מענישים אדם בשל מעשה שעשה זולתו.