נישול וניצול: מדיניות ישראל באזור בקעת הירדן וצפון ים המלח

תקציר דו"ח מקיף, מאי 2011 

אזור בקעת הירדן וצפון ים המלח הוא עתודת הקרקע הגדולה ביותר לפיתוח בגדה המערבית. שטח האזור הוא 1.6 מיליון דונם, והוא מהווה 28.8% משטח הגדה המערבית. באזור גרים 65 אלף פלסטינים ב-29 יישובים, ולפי ההערכה כ-15 אלף פלסטינים נוספים חיים בעשרות קהילות בדואיות קטנות. בנוסף, ישנם באזור כ-9,400 מתנחלים ב-37 התנחלויות (כולל שבעה מאחזים).

 ישראל הנהיגה בבקעת הירדן ובצפון ים המלח משטר המנצל את משאבי האזור באינטנסיביות ובהיקף רחבים יותר מאשר בשאר חלקי הגדה המערבית, ואשר ממחיש את כוונותיה: סיפוח דה-פקטו של בקעת הירדן וצפון ים המלח למדינת ישראל.

  

השתלטות על קרקעות


חממות של התנחלויות בסמוך לעין אל-בידא, בעקבת הירדן. צילום: אייל הראובני, בצלם, 23.3.11.

ישראל השתלטה על רוב אדמות האזור באמצעים שונים:  

  • אלפי דונמים נגזלו מפליטים פלסטינים ושימשו להקמת ההתנחלויות הראשונות שהוקמו באזור, החל בשנת 1968 ולאורך שנות השבעים. זאת בניגוד להוראות צו צבאי. 
  • ישראל הגדילה באמצעות מניפולציות משפטיות את מצאי "אדמות המדינה" באזור וכיום הן מקיפות 53.4% משטח האזור, פי ארבעה מהיקפן לפני 1967. 
  • ישראל הכריזה על 45.7% מהאזור כעל שטחי אש, למרות ששטחים אלו מצויים ליד צירי תנועה ראשיים, ליד שטחים בנויים ומעובדים בהתנחלויות או כוללים כבר בתוכם שטחים מעובדים של ההתנחלויות. 
  • כ-20% מהאדמות באזור נסגרו באמצעות הגדרתן כשמורות טבע, על אף שרק מיעוטן פותח והוכשר למבקרים. שטחן של 2/3 משמורות הטבע חופף את שטחם של שטחי האש.  

בנוסף, ישראל תפסה שטחים בצפון בקעת הירדן לצורך מכשול ההפרדה והקימה כ-64 שדות מוקשים בסמוך לתוואי נהר הירדן, שלטענת הצבא אינם נחוצים עוד לצרכים ביטחוניים. 

 באמצעים אלה השתלטה ישראל על 77.5% מאדמות האזור והיא מונעת מהפלסטינים את הבנייה, השהייה או השימוש בהן. 12% מהשטח הוקצו להתנחלויות, ובכלל זה כל חופיו הצפוניים של ים המלח. מדיניות זו קוטעת את המרחב הפלסטיני והיא מבודדת את היישובים הפלסטיניים באזור. בשנתיים האחרונות המינהל האזרחי הורס שוב ושוב מבנים בקהילות בדואיות בשטחים אלו, אף שחלקן הוקמו עוד לפני 1967. 

 

השתלטות על מקורות המים

Left: Ein al-'Uja spring in better days.. Photo: Itamar Grinberg, August 2004. Right: The dry 'Ein Uja spring today. Photo: Eyal Hareuveni, B'Tselem, 23 March 2011
מימין: עין אל עוג'א החרב היום. צילום: אייל הראובני, בצלם, 23.3.11. משמאל: עין אל-עוג'א בימים יפים יותר, אוגוסט 2004. צילום: איתמר גרינברג. 

 ישראל השתלטה על רוב מקורות המים באזור והיא מייעדת אותם לשימוש בלעדי כמעט של ההתנחלויות. 

רוב קידוחי המים הישראליים שבשטחי הגדה המערבית - 28 מתוך 42 - נמצאים בבקעת הירדן. ישראל מפיקה מקידוחים אלו כ-32 מיליון מ"ק בשנה, רובם מיועדים לשימוש ההתנחלויות. סך הקצאת המים ל-9,400 מתנחלי האזור מקידוחי המים, מנהר הירדן, ממי קולחין, וממאגרי מים מלאכותיים מגיעה לכ-45 מיליון מ"ק בשנה. הקצאה זו אפשרה להתנחלויות לפתח חקלאות אינטנסיבית, לאורך כל עונות השנה, שרוב תוצרתה מיועדת לייצוא. הקצאת המים להתנחלויות שווה בהיקפה לכמעט שליש מכמות המים הזמינה לכ-2.5 מיליון פלסטינים תושבי הגדה המערבית. 

ההשתלטות הישראלית על מקורות המים באזור ייבשה חלק מהבארות הפלסטיניות וצמצמה את כמויות המים שניתן להפיק מבארות אחרות וממעיינות באזור. סך המים שהפלסטינים שאבו באזור בשנת 2008 עמד על-31 מיליון מ"ק בלבד, כמות הנמוכה ב-44% מזו שהפלסטינים הפיקו באזור לפני הסכם הביניים ב-1995. בשל המחסור במים, פלסטינים נאלצו לזנוח שטחים חקלאיים שעיבדו בעבר ולעבור לחקלאות המבוססת על גידולים רווחיים פחות. שיעור ניצול השטחים החקלאיים באזור יריחו הוא הנמוך ביותר בהשוואה ליתר המחוזות הפלסטיניים בגדה המערבית - 4.7% לעומת ממוצע של 25%. 

שליטתה של ישראל ברוב שטחי האזור מונעת גם חלוקה שוויונית של משאבי המים בין הישובים הפלסטיניים השונים או העברת מים ליישובים פלסטיניים מחוץ לאזור, ובקהילות הבדואיות באזור צריכת המים משתווה לזו שנקבעה על-ידי האו"ם כמינימאלית עבור אזורי אסון הומניטאריים.

  

הגבלות על תנועה

 May 2011, Comprehensive report  The Jordan Valley and the northern Dead Sea area contains the largest land reserves in the West Bank. The area covers 1.6 million dunams, which constitute 28.8 percent of the West Bank. Sixty-five thousand Palestinians, live in 29 communities, and an estimated additional 15,000 Palestinians reside in dozens of small Beduin communities. Some 9,400 settlers live in the 37 settlements (including seven outposts) in the area.  Israel has instituted in this area a regime that intensively exploits its resources, to an extent greater than elsewhere in the West Bank, and which demonstrates its intention: de facto annexation of the Jordan Valley and the northern Dead Sea area to the State of Israel.  Taking control of land   Greenhouses of settlements next to ‘Ein al-Bida, in the Jordan Valley. Photo: Eyal Hareuveni, B'Tselem, 23 March 2011.  Israel has used various means to take control of most of the land in the area, as follows:  Thousands of dunams were taken from Palestinian refugees and used to build the first settlements there, beginning in 1968 and extending throughout the 1970s. This, in violation of a military order.  By legal manipulation, Israel has enlarged the inventory of “state land” in the area, such that 53.4 percent of the area, four times greater than pre-1967, is now deemed state land.  Israel has declared 45.7 percent of the area military firing zones, although they are situated next to main traffic arteries, alongside settlements’ built-up areas and farmland, or include land of settlements that is under cultivation.   Israel has closed some 20 percent of the land by declaring them nature reserves, although only a small section of them has been developed and made suitable for visitors. Two-thirds of the nature reserves areas are also areas of military firing zones.   Israel has seized lands in the northern Jordan Valley for the Separation Barrier and has placed 64 landmine fields near the route of the Jordan River. The army itself contends the landmines are no longer required for security purposes.   Using these means, Israel has taken control of 77.5 percent of the land and has prevented Palestinians from building on or using the land or remaining there. Twelve percent of the area has been allocated for settlements, including the entire northern shore of the Dead Sea. Israel’s policy has cut up the Palestinian spatial sphere and isolated Palestinian communities in the area. In the last two years, the Civil Administration has repeatedly demolished structures in the area’s Beduin communities, although some of them were established before 1967.      Taking control of water sources   Left: Ein al-'Uja spring in better days.. Photo: Itamar Grinberg, August 2004. Right: The dry 'Ein Uja spring today. Photo: Eyal Hareuveni, B'Tselem, 23 March 2011  Israel has taken control of most of the water sources in the area and has earmarked them for the almost exclusive use of the settlers.  Most Israeli water drillings in the West Bank – 28 of the 42 drillings – are located in the Jordan Valley. These drillings provide Israel with some 32 million m3 a year, most of which is allocated to the settlements. The annual allocation of water to the area’s 9,400 settlers from the drillings, the Jordan River, treated wastewater, and artificial water reservoirs is 45 million m3. The water allocated to the settlements has enabled them to develop intensive-farming methods and to work the land year round, with most of the produce being exported. The water allocation to the settlements is almost one-third the quantity of water that is accessible to the 2.5 million Palestinians living in the West Bank.   Israel’s control of the water sources in the area has caused some Palestinian wells drying up and has led to a drop in the quantity of water that can be produced from other wells and from springs. In comparison, in 2008, Palestinians pumped 31 million m3, which is 44 percent less than Palestinians produced in the area prior to the Israeli-Palestinian Interim Agreement of 1995. Due to the water shortage, Palestinians were forced to neglect farmland that had been in cultivation and switch to growing less profitable crops. In the Jericho governorate, the amount of land used for agriculture is the lowest among the Palestinian governorates in the West Bank – 4.7 percent compared to an average of 25 percent in the other governorates.   Israel’s control of most of the land area also prevents equal distribution of water resources to the Palestinian communities in the area; it also prevents the movement of water to Palestinian communities outside the area. Water consumption in Beduin communities is equivalent to the quantity that the UN has set as the minimal quantity needed to survive in humanitarian-disaster areas.     Restrictions on movement  Tayasir Checkpoint, in the Jordan Valley. Photo: Keren Manor, 26 December 2010, Activestills.org.
מחסום תיאסיר בבקעת הירדן. צילום: קרן מנור, Activestills.org, 26.12.10.

במסגרת ההקלות בהגבלות על תנועה בגדה המערבית בשנת 2009 לא הסירה ישראל את ההגבלות המוטלות בבקעת הירדן, על אף השקט השורר באזור מבחינה ביטחונית. בבקעת הירדן עדיין מוצבים ארבעה מחסומים ישראליים - תיאסיר, חמרה, מעלה אפרים וייט"ב - בהם מורשים לעבור רק כלי רכב פלסטיניים שבעליהם מוכרים על ידי ישראל כתושבי האזור. הגבלות התנועה פוגעות קשה בתושבים הפלסטינים, שכן רוב מוסדות החינוך ושירותי הרפואה האמורים לשרת אותם נמצאים מחוץ לאזור. 

הגבלות על בנייה

Huts demolished by the Civil Administration in al-Farsiya, in the Jordan Valley. Photo: Atef Abu a-Rub, B'Tselem, 19 July 2010.
בקתות שהרס המנהל האזרחי בכפר אל-פארסייה שבבקעת הירדן. צילום: עאטף אבו א-רוב, בצלם, 19.7.2010.

מדיניות התכנון הישראלית באזור בקעת הירדן מונעת מפלסטינים כל אפשרות לבנות או לפתח את יישוביהם. המנהל האזרחי הכין תוכניות רק עבור קומץ יישובים פלסטיניים, וגם תוכניות אלה אינן אלא תוכניות תיחום שאינן מקצות שטחים לבנייה חדשה ולפיתוח. כך, למשל, התכנית שהוכנה עבור הכפר אל-ג'פתליק, שהוא היישוב הגדול ביותר שבאזורי C שבשליטת ישראל, הותירה 40% מהשטח הבנוי של הכפר מחוץ לגבולותיה, ובכך העמידה את בתיהן של משפחות רבות בסכנת הריסה. התכנית לאל-ג'יפתליק קטנה בשטחה מהתכנית שהוכנה עבור ההתנחלות משכיות, למרות שמספר התושבים באל-ג'יפתליק גדול פי 26 ממספרם של תושבי משכיות. 


השתלטות על אתרי תיירות

Israeli bathing beach Bianqini, on the northern Dead Sea. Photo: Keren Manor, 13 March 2011, Activestills.org.
חוף הרחצה הישראלי ביאנקיני בצפון ים המלח. צילום: קרן מנור,Activestills.org , 13.3.11.

 ישראל השתלטה גם על רוב אתרי התיירות הבולטים באזור - חופיו הצפוניים של ים המלח, ואדי קלט, מערות קומראן, מעיינות שמורת עין פשח'ה ואתר הטבילה קסר אל-יאהוד. אתרים אלה מנוהלים היום על ידי גורמים ישראליים. ישראל גם מגבילה את גישת התיירים אל יריחו ומנתבת אותם אל הכניסה הדרומית לעיר. בעקבות זאת רק מעטים מן התיירים המבקרים ביריחו נותרים ללון בה, עובדה המסבה לתעשיית התיירות בעיר הפסדים כבדים. 

 

ניצול משאבי טבע  

Production room at AHAVA, which produces cosmetics based on the Dead Sea’s high-mineral-content mud.  Photo: Keren Manor, 13 March 2011, Activestills.org.
אולם ייצור במפעל "אהבה" המייצר תכשירים המבוססים על בוץ מינראלי מים המלח. צילום: קרן מנור, Activestills.org, 13.3.11.  

ישראל מאפשרת לגורמים עסקיים בישראל לנצל את משאבי האזור. מפעל הקוסמטיקה "אהבה" שבקיבוץ מצפה שלם מפיק מוצרים קוסמטיים מהבוץ המינראלי של צפון ים המלח. מחצבה ישראלית ליד ההתנחלות כוכב השחר מפיקה חומרי בנייה. 

בנוסף, ישראל הקימה באזור בקעת הירדן אתרים לטיהור שפכים ולהטמנת אשפה המגיעים מישראל ומהתנחלויות. 

המשפט הבינלאומי אוסר על הקמת התנחלויות בשטחים הכבושים ועל ניצול משאבי השטח הכבוש. בצלם קורא לישראל לפנות את ההתנחלויות, לאפשר לפלסטינים גישה לכל השטחים שנסגרו בפניהם ולהתיר להם להשתמש לצרכיהם במקורות המים. בנוסף, על ישראל להסיר את ההגבלות שהטילה על התנועה באזור ולאפשר בנייה ופיתוח ביישובים הפלסטינים. כמו כן על ישראל לפנות את המפעלים המפיקים רווחים ממינרלים וממשאבי טבע אחרים באזור ואת האתרים לסילוק מפגעים ישראלים.