כבתוך שלה: מדיניות ישראל בשטח C של הגדה המערבית

תקציר דו"ח מקיף, יוני 2013

ילדים משבט הג'האלין על רקע ההתנחלות מעלה אדומים. ישראל מתכננת לגרש את תושבי הכפרים הבדואים באזור לטובת הרחבת ההתנחלות. צילום: עמאר עוואד, רויטרס, 16 ביוני 2012. ילדים משבט הג'האלין על רקע ההתנחלות מעלה אדומים. ישראל מתכננת לגרש את תושבי הכפרים הבדואים באזור לטובת הרחבת ההתנחלות. צילום: עמאר עוואד, רויטרס, 16 ביוני 2012. 

לאחרונה קרא נפתלי בנט, שר הכלכלה ולשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, להחיל את הריבונות הישראלית על שטח C באופן חד-צדדי ולהעניק אזרחות ישראלית לתושבים הפלסטינים הגרים בו, שמספרם עומד לטענתו על כ-50,000.

תוכנית זו מתייחסת לשטח C כאל אזור עצמאי, המנותק משאר שטחי הגדה. אולם, חלוקת הגדה לאזורי A, B ו-C אינה משקפת מציאות גיאוגרפית אלא חלוקה מנהלתית שנעשתה כחלק מהסדר הביניים של הסכמי אוסלו. החלוקה אמורה הייתה להיות זמנית ולאפשר העברה מדורגת של סמכויות לרשות הפלסטינית – ולא נועדה לענות על הצרכים של גידול דמוגרפי ארוך טווח – אלא שהסדר "זמני" זה חל כבר קרוב ל-20 שנה.

מפת החלוקה לאזורים בגדה המערבית. הקליקו להגדלהכ-60% מאדמות הגדה המערבית מוגדרות כשטח C וישראל שולטת בהן באופן בלעדי. בשטח זה חיים, על פי הערכה, כ-180,000 פלסטינים, ובו מצויות עתודות הקרקע העיקריות להתיישבות ולפיתוח של כלל יישובי הגדה המערבית. בכ-70% מאדמות שטח C מונעת ישראל מהפלסטינים כל אפשרות לבנייה ולפיתוח, בעילות שונות, כמו היותן "אדמות מדינה" או "שטחי אש". במדיניות התכנון והבנייה שהתוותה ישראל היא מתעלמת כמעט לחלוטין מצורכי האוכלוסייה: היא מסרבת להכיר ברוב הכפרים שבשטח זה ולתכננם, מונעת את התרחבות היישובים הפלסטיניים ואת פיתוחם, הורסת בהם בתים ומונעת מהם חיבור לתשתיות. אלפי תושבים חיים תחת איום מתמיד בגירוש ממקומות יישוביהם, בעילה של מגורים בשטחי אש או בנקודות יישוב "בלתי חוקיות". בנוסף, ישראל השתלטה על רוב מקורות המים בשטחC והיא מגבילה את גישתם של הפלסטינים אליהם.

לכאורה ישראל שולטת באופן מלא באזור C בלבד; בפועל שליטתה של ישראל באזור C פוגעת קשות בכלל האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית. בשטח C הנרחב זרועים 165 "איים" של שטחיA ו-B, שבהם מצויים ריכוזי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה. עתודות הקרקע המקיפות את השטח הבנוי של עיירות הגדה וכפריה הוכרזו במקרים רבים כשטח C, וישראל אינה מתירה את הבנייה והפיתוח בהן. בכך חונקת ישראל יישובים רבים בשטחים A ו-B ואינה מאפשרת את התפתחותם. זהו אחד הגורמים שתורמים לקושי לאתר בהם קרקעות לבנייה, לזינוק במחירי הקרקעות המעטות הפנויות, למיעוט בשטחים פתוחים, ולהיעדר מקומות מתאימים למתקני תשתית ולאזורי תעשייה. כאשר, בלית ברירה, תושבים באזורים אלה בונים את בתיהם ללא היתר באדמותיהם הסמוכות שהוגדרו כשטח C – הם חיים תחת איום מתמיד שבתיהם ייהרסו.

הדו"ח מתאר את המדיניות שמיישמת ישראל בשטח C, בעיקר באמצעות המנהל האזרחי, ואת השלכותיה של מדיניות זו על אוכלוסיית הגדה המערבית כולה. הדו"ח מתמקד בכמה אזורים בשטח זה, שבהם ההשלכות על חייהם של התושבים הן משמעותיות במיוחד:

  • בדרום הר חברון קיימים עשרות כפרים פלסטיניים שהמנהל האזרחי מסרב להכיר בהם ונמנע מהכנת תוכניות עבורם. מעל ראשיהם של יותר מאלף תושבים החיים בשמונה מהכפרים הללו מרחפת סכנת גירוש, בטענה שהם גרים בשטח שהוכרז כ"שטח אש".
  • באזור מעלה אדומים מתכנן המנהל האזרחי לפנות לפחות אלפיים בדואים למה שהוא מגדיר "יישובי קבע", לטובת הרחבת ההתנחלויות באזור ויצירת רצף בנוי שלהן עם ירושלים. זאת, לאחר שמאות בדואים באזור כבר פונו בעבר ליישוב קבע לטובת הקמת מעלה אדומים והרחבתה.
  • בבקעת הירדן סובלים פלסטינים מהרס תדיר של בתיהם, נדרשים להתפנות מעת לעת לטובת אימונים צבאיים, ונאלצים להתמודד עם מצוקת מים חמורה ועם החרמת מכלי מים המשמשים אותם לשתייה ולהשקיית הצאן.
  • אל-ח'דר, יתמא וקיביה הם דוגמאות ליישובים פלסטיניים שרוב שטחם הבנוי נמצא בשטח B. עיקר אדמותיהם הזמינות לבניית בתי מגורים ומתקני תשתית ושירותים נמצאות בשטחי C, ובהם מונע המנהל האזרחי בנייה ופיתוח. תושבים מיישובים אלה שבנו את בתיהם, בלית ברירה, באדמות היישוב שבשטח C – חיים תחת איום בהרס בתיהם.

תושבי שטח C שנפגעו ממדיניות ישראל בתחום התכנון והבנייה ניסו לא אחת למצוא סעד בבג"ץ. ואולם, מתוך עשרות עתירות שהוגשו, אף באחת לא מצא בית המשפט לנכון להתערב בשיקוליו של המנהל האזרחי, ובכך אפשר את המשך המדיניות המגבילה, הפוגענית והמפלה.

באותה עת, ובניגוד למשפט הבינלאומי, מעודדת ישראל את מגוריהם של אזרחיה-היא בגדה המערבית. היא מקצה להתנחלויות שטחים עצומים ומקורות מים נדיבים, עורכת תכנון מפורט שמתחשב בכל צורכיהן ובגידולן העתידי ומעלימה עין מהפרות חוקי התכנון והבנייה.

מאחורי מדיניותה של ישראל בשטח C עומדת תפיסה ולפיה אזור זה נועד בראש ובראשונה לשרת צרכים ישראליים. לכן ישראל פועלת באופן עקבי על מנת להעמיק את אחיזתה בשטח C, לדחוק את הנוכחות הפלסטינית שבו, לנצל את משאביו לטובת אוכלוסייתה שלה וליצור בו מציאות קבועה של התנחלויות משגשגות ושל נוכחות פלסטינית מינימלית. בכך מספחת ישראל דה-פקטו את השטח ויוצרת נסיבות שישפיעו על מעמד הקבע של האזור.

במדיניותה בשטח C, מפרה ישראל את החובות הבסיסיות שמטיל עליה המשפט ההומניטארי הבינלאומי: לשמור על השטח הכבוש באופן זמני, בלי לערוך בו שינויים ובלי לנצל את משאביו לטובתה היא, ובעיקר – לפעול לסיפוק צרכיה של האוכלוסייה המקומית ולכבד את זכויותיה.

במקום זאת מיישמת ישראל, באמצעות המנהל האזרחי, מדיניות שנועדה להשיג בדיוק את ההיפך: המנהל מסרב להכין עבור תושבי שטח C תוכניות מתאר ונתלה בהיעדרן כדי לאסור כמעט כל בנייה וחיבור של התושבים לתשתיות. כאשר התושבים בכל זאת בונים, הורס המנהל את בתיהם. לעובדה שלתושבים אין כל אפשרות חוקית לבנות את בתיהם, לא מייחסת ישראל כל משמעות – כאילו אין מדובר בתוצאה ישירה של מדיניותה.

כל עוד ישראל שולטת בגדה המערבית, לרבות בשטח C, עליה לעמוד במחויבויותיה מתוקף המשפט הבינלאומי ומשפט זכויות האדם. ראשית, על ישראל לבטל את הקצאת השטחים הנרחבים של קרקעות שהוכרזו כ"אדמות מדינה" למועצות המקומיות והאזוריות של ההתנחלויות – שבנייתן מהווה הפרה של המשפט הבינלאומי – ואת ההכרזה על שטחים נרחבים כעל שטחי אש. שנית, על ישראל להקצות עבור הפלסטינים קרקעות לצורכי בנייה למגורים, לתשתיות ולאזורי תעשייה בכלל האדמות שבשטחי C, ולהנהיג הליך תכנון מקצועי המציב בראש מעייניו את צורכי האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית. במסגרת הליך זה יש לשתף את נציגי האוכלוסייה הפלסטינית – כפי שדורש החוק הירדני שחל בגדה המערבית לפני שישראל שינתה אותו, להכיר ביישובים הקיימים בגדה ולחבר לאלתר את כל תושבי הגדה לתשתיות של מים ושל חשמל. על ישראל לעבוד בתיאום עם נציגי הרשות הפלסטינית, על מנת לקדם את תכנון הגדה המערבית כמכלול ולענות על צורכי התכנון והפיתוח של תושבי הגדה כולה.

כל עוד ישראל מחזיקה בסמכויות התכנון בשטח C ואינה מאפשרת לפלסטינים לבנות כחוק, עליה לחדול לאלתר מהריסת מבנים, לרבות מבני מגורים, מבנים המשמשים למחיה (כגון מבני חקלאות ומסחר) ובורות לאיסוף מי גשמים, ולבטל את כל צווי ההריסה התלויים נגד מבנים קיימים. בנוסף, על ישראל להימנע מגירוש אנשים מבתיהם כאשר אין לכך הצדקה צבאית הכרחית ומיידית.