משטר הכבישים האסורים בגדה המערבית, אוגוסט 2004

אוגוסט 2004, תקציר

דו"ח בצלם "כבישים אסורים" עוסק באחד המרכיבים המרכזיים, אך המוכרים פחות, של מדיניות ישראל להגבלת תנועתם של הפלסטינים בשטחים: האיסור על נסיעתם של פלסטינים בכבישים מסוימים בגדה המערבית.

משטר הכבישים האסורים הוא תופעה חמקמקה, בין השאר משום שכלליו מעולם לא נכתבו: לא בחקיקה של הכנסת, לא בהחלטה של הדרג המדיני, לא בצו צבאי, לא בהודעה לעיתונות, ואפילו לא בשלט אזהרה לפלסטינים המתריע מפני כניסה לכביש שנסיעתם בו מוגבלת או אסורה. קיומו של המשטר הוא פועל יוצא של הוראות הניתנות לחיילים בעל פה, וכן של כמה פרקטיקות שצה"ל מיישם בגדה המערבית מאז תחילת האינתיפאדה.

הכבישים האסורים

כביש 557 המקשר בין כביש 60 להתנחלות אלון מורה ולכפרים בית דג'ן, בית פוריכ, סאלם ודיר אל-חטב, מוגדר על-ידי צה''ל כ''ציר סטרילי'' שבו אסורה נסיעת פלסטינים

כביש 557 המקשר בין כביש 60 להתנחלות אלון מורה ולכפרים בית דג'ן, בית פוריכ, סאלם ודיר אל-חטב, מוגדר על-ידי צה"ל כ"ציר סטרילי" שבו אסורה נסיעת פלסטינים

מתחקיר שערך בצלם עולה כי ניתן לסווג את כבישי משטר הכבישים האסורים לשלוש קטגוריות עיקריות, על-פי חומרת ההגבלה על השימוש בהם - מניעה מוחלטת, מניעה חלקית ושימוש מוגבל:

הקטגוריה הראשונה, מניעה מוחלטת, כוללת כבישים המיועדים לשימושם הבלעדי של אזרחי ישראל, אשר פלסטינים מנועים לחלוטין מלהשתמש בהם. מדובר בכבישים בהם מיושמת המניעה בצורה מפורשת וגלויה, באמצעות מחסום מאויש בו מותר אך ורק מעברם של כלי רכב ישראליים. כמו כן, כוללת הקטגוריה כבישים בהם מניעת הנסיעה היא פועל יוצא של חסימת דרכי הגישה המובילות לכפרים פלסטיניים, באופן שהופך את ההגעה אליהם לבלתי אפשרית או לחסרת תועלת עבור התושבים.

הקטגוריה השנייה, מניעה חלקית, כוללת כבישים אשר הנסיעה בהם מותרת לפלסטינים רק בכפוף להצטיידות בהיתר תנועה המונפק על-ידי מינהלת התיאום והקישור (מת"ק), או לחלופין בתנאי שנהג הרכב והנוסעים בו רשומים בתעודת הזהות שלהם כתושבי יישובים מסוימים התלויים בלעדית בכביש בו הם נוסעים.

הקטגוריה השלישית, שימוש מוגבל, כוללת כבישים בהם כלי רכב פלסטיניים מורשים לנוע, בדרך כלל, ללא צורך בקבלת היתר מיוחד, בעוד שמרבית דרכי הגישה אליהם חסומות. לכן לרוב, מצריכה הכניסה לכבישים אלה הגעה לצומת בו ישנה נוכחות של חיילים, העורכים בדיקות בכלי הרכב המבקשים לעלות על הכביש.

כבישים אלה מאופיינים גם באכיפה משטרתית מוגברת של חוקי התעבורה באופן סלקטיבי, על פלסטינים בלבד, ובעיכובים ארוכים של אזרחים פלסטינים והחרמת מכוניותיהם. כל אלה מרתיעים נהגים רבים משימוש באותם כבישים.

הנפקת ההיתרים

המערכת הבירוקרטית המופקדת על הנפקתם של היתרי התנועה הנדרשים מפלסטינים לצורך נסיעה בחלק מהכבישים (המינהל האזרחי ומשרדי המת"ק), מאופיינת בחוסר שקיפות בוטה ובשרירותיות מוחלטת. מערכת זו נמנעה מקביעת קריטריונים שעל-פיהם היא תאשר או תדחה בקשות להיתר, כאשר למעשה מתקבלות ההחלטות לפי שיקול הדעת של סגל המת"ק בלבד.

כמו כן, נמסרות החלטותיה של המערכת בדבר דחיית בקשות להיתר עבור פלסטינים בעל פה וללא נימוקים כלשהם. בקשותיהם של פלסטינים המוגדרים כבעלי "מניעה ביטחונית" נדחות באופן אוטומטי. הסמכות להסיר מניעה כזו נתונה באופן בלעדי בידי השב"כ. זה האחרון מנצל את התלות של הפלסטינים בהיתרים ומשתמש בה כדי ללחוץ עליהם להפוך למשתפי פעולה.

שיבוש מערכות החיים

משטר הכבישים האסורים מאלץ את האזרחים הפלסטינים להשתמש בנתיבים חלופיים, ארוכים ופתלתלים, במקום לנסוע בכבישים המחברים ישירות בין הערים והמחוזות השונים. כתוצאה מכך משתבש באופן שגרתי ומתמשך תפקודן של כל מערכות החיים בגדה המערבית, בהן הכלכלה, הבריאות והחינוך, וגורם לפגיעה חמורה במרקם החיים החברתיים והמשפחתיים. על כך יש להוסיף את ההשפלה והעלבון הטמונים באמצעי האכיפה השונים שמפעילים כוחות הביטחון לשם אכיפת המשטר, והמלווים כל אדם הנאלץ להתמודד עם הסדר המפלה אותו באופן בוטה כל-כך.

סלילתם של הכבישים האסורים, אשר נועדו לשרת את מפעל ההתנחלות, חייבה על-פי רוב השתלטות על קרקעות שהיו בבעלות פלסטינית פרטית. אחד הצידוקים המרכזיים שנתנה ישראל להפקעת הקרקעות הללו היה, כי הכבישים צפויים לשרת גם את האוכלוסייה הפלסטינית.

בניסיון להצדיק את מדיניותה טוענת ישראל, כי ההגבלות המוטלות על זכותם של הפלסטינים לנסוע בכבישים אלה נובעות משיקולים ביטחוניים דחופים. ואכן, מאז פרוץ האינתיפאדה, בספטמבר 2000, חלה עלייה חדה בהיקף הפיגועים שביצעו ארגונים פלסטיניים נגד אזרחים ישראלים בתוך תחומי מדינת ישראל ובשטחים. כתוצאה מפיגועים אלה נהרגו למעלה מ-600 אזרחים, בהם יותר ממאה קטינים. התקפות מכוונות כנגד אזרחים חותרות תחת כללי המוסר והמשפט. ככאלה הן מוגדרות במשפט ההומניטארי הבינלאומי כפשע מלחמה שלא ניתן להצדיקו, יהיו הנסיבות אשר יהיו. ישראל זכאית ואף מחויבת לנקוט אמצעים שונים כדי להגן על אזרחיה. עם זאת, חייבים אמצעים אלה לעמוד במגבלות שנקבעו במשפט הישראלי והבינלאומי.

משטר הכבישים האסורים פוגע הן בזכות לחופש תנועה והן בזכות לשוויון. פגיעה זו מהווה הפרה של כללי יסוד במשפט הבינלאומי, אליהם מחויבת ישראל מתוקף היותה צד לאמנות בינלאומיות, בהן האמנה הבינלאומית בדבר הזכויות האזרחיות והפוליטיות, האמנה בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית, ואמנת ג'נבה הרביעית.

הפרדה תוך אפלייה - פרקטיקה של משטר אפרטהייד

משטר זה, המבוסס על עיקרון של הפרדה תוך אפלייה, מתאפיין בקווי דמיון בולטים למשטר האפרטהייד הגזעני שהיה נהוג בדרום אפריקה עד לשנת 1994. זאת, היות שמוצאו הלאומי של כל אדם הנוסע בכבישי הגדה הוא שמשמש במסגרתו לקביעת זכותו להשתמש בכבישיה השונים. משטר הכבישים האסורים מבוסס על ההנחה שכל תושב פלסטיני באשר-הוא מהווה סיכון ביטחוני, דבר המצדיק פגיעה בחופש התנועה שלו. זוהי הנחה גזענית, שאין בה כדי להצדיק מדיניות הפוגעת ללא הבחנה באוכלוסייה הפלסטינית כולה, ומהווה לפיכך הפרה של זכויות האדם ושל המשפט הבינלאומי.

בדו"ח תובע בצלם מממשלת ישראל לבטל לאלתר את משטר הכבישים האסורים ולכבד את זכותם של התושבים הפלסטינים לחופש תנועה בכל כבישי הגדה המערבית.