הודעות לעיתונות

 בשנת 2007 ירד מספר הישראלים והפלסטינים שנהרגו כתוצאה מהעימות בשטחים. כך עולה מהדוח השנתי של בצלם. לעומת זאת, חלה הרעה במדדים רבים אחרים של זכויות האדם בשטחים. העיקרי שבהם הוא המצב ההומניטארי ברצועת עזה, שהידרדר לשפל חסר תקדים עקב המצור הישראלי.

עוד מעיקרי הדוח:

• בשנת 2007 חלה עלייה של כ-13% במספר הפלסטינים שישראל מחזיקה ללא משפט במעצר מנהלי, והוא עמד על 830 בממוצע.
• בעומק הגדה המערבית היו 66 מחסומים מאוישים ו-459 חסימות פיזיות בממוצע. במצב חופש התנועה לא חל כמעט שינוי, למרות ה"הקלות" שהבטיחה ממשלת ישראל.
• אוכלוסיית ההתנחלויות גדלה ב-4.5% (לעומת עלייה של 1.5% בתוך ישראל), גידול מתון מזה של השנה שעברה.
• ישראל מוסיפה להקפיא את איחוד המשפחות לעשרות אלפי פלסטינים בשטחים, אולם בצעד שהוגדר מחווה חד פעמית, אישרה הליכים שיקלו על מצוקתן של כ-3,500 משפחות פלסטיניות.
• מספר הבתים שישראל הרסה במזרח ירושלים עלה ב-38% ועומד על 69
• פלסטינים מוסיפים לסבול מאפליה קשה בחלוקת המים בגדה המערבית, המביאה למצוקה חמורה בקיץ.
• מספר ההרוגים בעימותים פנים-פלסטיניים היה הגבוה ביותר מאז ראשית האינתיפאדה.

ניתוח ממצאי 2007 מגלה שתי מגמות עיקריות. האחת היא שימוש בהצדקות ביטחוניות כמעט לכל צעד שישראל נוקטת בשטחים. אין עוררין על כך שישראל מתמודדת עם איומים ביטחוניים כבדי משקל, ושהיא זכאית ומחויבת לעשות כל שביכולתה על מנת להגן על אזרחיה מפניהם. עם זאת, לעתים קרובות מדי, אין היא מאזנת כראוי בין צרכי הביטחון שלה לבין ערכים חשובים לא פחות, בהם שמירה על זכויות האדם של הפלסטינים הנתונים לשליטתה. בנוסף, השלטון הישראלי מנצל לעתים את איומי הביטחון כדי לקדם אינטרסים פוליטיים פסולים, כגון הנצחת מפעל ההתנחלויות וסיפוחן דה-פקטו לישראל.

המגמה השנייה העולה מהדוח היא היעדר מתן דין וחשבון של מערכת הביטחון, בכל הנוגע להפרות של זכויות האדם בשטחים. הדבר מתבטא בחוסר נכונות מצד המדינה לחקור הפרות כאלה ביסודיות ולמצות את הדין עם האחראים להן, וכן בשלילת זכותם לפיצויים של מרבית הפלסטינים שנפגעו על לא עוול בכפם בידי אנשי כוחות הביטחון של ישראל.

נתונים מפורטים:

הזכות לחיים

השוואת נתוני שנת 2007 עם אלו של שנת 2006 מצביעה על ירידה במספר הפלסטינים שנהרגו בידי ישראל בכלל, ובמספר המקרים לגביהם עלה חשד להרג שרירותי בפרט. עם זאת, גם נתונים אלה הינם גבוהים ומדאיגים.

מתחילת 2007 ועד ה-29 בדצמבר, הרגו כוחות הביטחון הישראליים 373 פלסטינים, בהם 53 קטינים. רוב ההרוגים, 290 במספר, היה ברצועת עזה, ואילו 83 נהרגו בגדה המערבית. ב-2006 עמד מספר ההרוגים הפלסטיניים על 657, בהם 140 קטינים, מתוכם 523 מרצועת עזה ו-134 מהגדה.
לפחות 131 מההרוגים הפלסטיניים במהלך 2007, כלומר כ-35%, היו אזרחים אשר לא נטלו חלק בלחימה בעת שנהרגו. מדובר בירידה ביחס לשיעור ההרוגים שלא השתתפו בלחימה ב-2006, שהיה 54% (348 הרוגים).

פלסטינים הרגו שבעה אזרחים ישראליים, המספר הנמוך ביותר לשנה מאז ראשית האינתיפאדה. מתוכם, שלושה נהרגו בפיגוע התאבדות באילת, שניים בשדרות כתוצאה מירי רקטת "קסאם", ושניים בפיגועי ירי בגדה המערבית. כמו כן, הרגו פלסטינים שישה אנשים מכוחות הביטחון הישראליים. נתונים אלה מצביעים על ירידה ביחס לשנת 2006, בה נהרגו 17 אזרחים ישראליים בידי פלסטינים.

בעימותים פנים פלסטיניים נהרגו ב-2007 לפחות 344 בני אדם, רובם המכריע ברצועת עזה ובמהלך המחצית הראשונה של השנה. מנתוני בצלם עולה כי לפחות 73 מהרוגים אלה, בהם 22 קטינים, לא היו מעורבים בלחימה בעת שנהרגו.

חופש התנועה

מספר המחסומים הקבועים המוצבים בגדה המערבית כמעט שלא השתנה במהלך השנה האחרונה ועמד על 102 בממוצע. 66 מהם שולטים על התנועה בתוך הגדה (בהם 16 בחברון), ו-36 מהווים נקודת בידוק אחרונה לפני ישראל. בנוסף למחסומים הקבועים מקים הצבא, מדי שבוע, עשרות מחסומי פתע ניידים. במחצית השנייה של 2007 חלה ירידה במספרם של אלה: בנובמבר נספרו 69 בממוצע בשבוע, לעומת 141 במאי.

בנוסף למחסומים הללו, ממשיכה ישראל להציב חסימות פיזיות המגבילות את גישתם של פלסטינים לכבישים מרכזיים בגדה ומנתבות את התנועה אל המחסומים המאוישים. מספר החסימות עלה בשנים האחרונות: ב-2007 עמד על 459 בממוצע, לעומת 445 ב-2006 ו-410 ב-2005. כמו כן, ישראל אוסרת על נסיעתם של פלסטינים, או מגבילה אותה, בלמעלה מ-300 קילומטר מכבישי הגדה. הגבלות התנועה והפיצול הגיאוגרפי הנובע מהן פוגעים קשות בתפקודם של מוסדות מרכזיים של האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, הכוללים בין היתר את מערכת הבריאות, הכלכלה, המשפחה המורחבת ושירותי התשתית המוניציפאליים.