מדיניות התכנון והבנייה עבור האוכלוסייה הפלסטינית בשטח C

פורסם: 
1.1.11
עודכן: 
10.11.13

ח'רבת סוסיא, דרום הר חברון: כפר שלם בסכנת הריסה. צילום: אן פק, אקטיבסטילס, 15.6.2012
ח'רבת סוסיא, דרום הר חברון: כפר שלם בסכנת הריסה. צילום: אן פק, אקטיבסטילס, 15.6.2012

מדיניות התכנון והבנייה עבור האוכלוסייה הפלסטינית בשטח C גם אחרי הסכם אוסלו, שמרה ישראל בידיה את מלוא סמכויות התכנון והבנייה בשטח C, המשתרע על פני כ-60% מהגדה המערבית. ישראל מטילה הגבלות חמורות על ההתיישבות, הבנייה והפיתוח הפלסטיניים בשטח זה, תוך התעלמות מצורכי האוכלוסייה הפלסטינית. מדיניות זו כופה על תושבים פלסטינים לחיות בתנאי מגורים בסיסיים, ללא אפשרות לבנות בתים כחוק ולפתח את יישוביהם, ותוך חשש מתמיד מהרס בתיהם, מפינויים ומגדיעת מטה לחמם.

המנהל האזרחי אוסר על פלסטינים לבנות בחלקים נרחבים משטח C בעילות שונות, כגון הגדרתם כאדמות מדינה, אדמות סקר, שטחי אש, שמורות טבע וגנים לאומיים או הקצאתם לשטחי שיפוט של התנחלויות ומועצות אזוריות. בנוסף, מונעות הרשויות מפלסטינים לבנות גם באדמות הכלואות בין גדר ההפרדה לבין הקו הירוק. היקף השטח שבו נאסר על פלסטינים לבנות עומד, בניכוי חפיפות בין השטחים שפורטו לעיל, על כשבעים אחוזים משטח C.

בשלושים האחוזים הנותרים של שטח C, שבהם לא מוטל איסור מראש על בנייה פלסטינית, נדרש אישור של המנהל האזרחי לפני כל בנייה – של בית פרטי, של מבנה חקלאי, או של מתקן תשתית. אולם, המנהל מטיל הגבלות חמורות על כל בנייה כזו. עד כה, נמנע המנהל מלאשר תוכניות מתאר ליותר מתשעים אחוזים מהכפרים שמלוא שטחם נמצא בשטח C, ואישר תוכניות מתאר ל-16 כפרים בלבד. תוכניות אלה, שהוכנו ללא שיתוף התושבים, אינן משרתות את צרכיהם: גבולותיהן נקבעו על פי גבולות השטח הבנוי בכפר נכון לעת הכנתן כך שהן לא מאפשרות להגדיל את שטח היישוב בעקבות הגידול באוכלוסייה. התחום המוגבל שהועידו תוכניות המתאר לבנייה לא כלל קרקעות מסביב לכפרים, שהיו זמינות לפיתוח, ולעתים נותרו מחוץ לתוכניות גם חלק מהמבנים הקיימים בשולי הכפר. התוכניות לא הקצו שטחים לצרכים ציבוריים, כמו בתי ספר או מרפאות, והכתיבו רמת צפיפות גבוהה. שטחן הכולל של תוכניות אלה עומד כיום על כחצי אחוז בלבד משטח C.

נוכח מדיניות המנהל, הסיכוי לקבלת היתר לבנייה למגורים שלא בתחומי תוכניות המתאר הוא קלוש, ורוב הפלסטינים מוותרים מראש על הגשת בקשה. המנהל האזרחי מסרב להעניק היתרי בנייה גם למבני ציבור כמו בתי ספר ומרפאות, ולמתקני תשתית כמו כבישים. לפי נתוני המנהל האזרחי, בשנים 2012-2000 המנהל הוציא 9,682 צווי הריסה למבנים פלסטיניים בעילה של חריגה מחוקי התכנון והבנייה, והרס 2,829 מבנים כאלה. לפי נתוני בצלם, המתייחסים למבני מגורים בלבד, מאז שנת 2006 ועד סוף ספטמבר 2013 הרס המנהל האזרחי לפחות 624 יחידות דיור של פלסטינים בשטח C. עקב ההריסות איבדו את ביתם לפחות 3,075 בני אדם, בהם לפחות 1,457 קטינים. 

המנהל ממעט ליזום פיתוח בכפרים הפלסטיניים או להשקיע משאבים בפיתוחם, למרות שהוא הגורם האחראי לכך. ארגונים בינלאומיים והרשות הפלסטינית נדרשים להליכים ביורוקרטיים ארוכים ומייגעים על מנת להוציא לפועל פרויקטים שהם יוזמים בשטח C, כגון קידוח בארות, הקמת מכוני טיהור או סלילת כבישים.

מאחורי מדיניות זו של ישראל בשטח C עומדת תפיסה שלפיה אזור זה נועד בראש ובראשונה לשרת צרכים ישראליים. לכן, ישראל פועלת באופן עקבי להעמקת אחיזתה בשטח C, לניצול משאביו לטובת אוכלוסייתה שלה וליצירת מציאות קבועה של התנחלויות משגשגות מול נוכחות פלסטינית מינימלית. בכך מספחת ישראל דה-פקטו את השטח לשטחה היא ויוצרת נסיבות שיקלו עליה להשפיע על מעמד הקבע שלו. מדיניות ישראל בשטח C סותרת את חובותיה על פי המשפט הבינלאומי. על ישראל להקצות לפלסטינים קרקעות לצורכי בנייה למגורים, למתקני תשתית ולאזורי תעשייה. בנוסף עליה להנהיג הליך תכנון מקצועי, שבו ישותפו נציגים של האוכלוסייה הפלסטינית ואשר ישרת בראש ובראשונה את צרכיה של אוכלוסייה זו. עד להנהגתו של הליך כזה, וכל עוד ישראל ממשיכה להחזיק באופן בלעדי בסמכויות התכנון בשטח C ואינה מאפשרת לפלסטינים לבנות כחוק, עליה לחדול לאלתר מהריסת מבנים – לרבות מבני מגורים, מבנים המשמשים לפרנסה (כגון מבני חקלאות ומסחר) ובורות לאיסוף מי גשמים – ולבטל את כל צווי ההריסה התלויים נגד מבנים קיימים.