דיווחים

בהפצצות בעזה נהרגו עד כה יותר מ-500 בני אדם, בהם יותר ממאה ועשרים ילדים. התקשורת נמנעת באופן עקבי מדיווח על ההרוגים הפלסטינים בעזה, מלבד פרסום מספרם. אבל בני אדם הם לא נתון סטטיסטי. בחדשות לא מדווחים, אז כדי לנסות ובכל זאת לתת לילדים שמות, פנינו לקול ישראל כדי לפרסם בתשלום תשדירים ברדיו, בהם מוקראים שמות הילדים, מעטים מהרבים שנהרגו. קול ישראל מסרב להשמיע את התשדירים בנימוק שהקראת שמות ילדים פלסטינים שנהרגו בעזה היא "שנויה במחלוקת" פוליטית. התקשורת מועלת בחובתה ומסתירה מהציבור את התמונה המלאה, אבל אנחנו כבר חיים בעידן בו כל אחת ואחד מאיתנו יכולים לעזור ולספר את האמת, למרות ההשתקה. לילדים בעזה יש שמות. עזרו לנו לפרוץ את חומות ההשתקה.

23.07.14

"הילדים פחדו מאוד ורצו שנעבור לבתי הספר כי חשבו ששם יותר בטוח. הבן שלי, מוחמד, בן 18, בכה ואמר לי "את רוצה שנמות, כפי שעשית עם מטר". הבן שלי מטר, היה בן 17 כשנהרג במלחמה של 2009 ("מבצע עופרת יצוקה"), יחד עם בן דוד שלו מוחמד, שהיה בן 12. הם נהרגו בזמן שניסינו לברוח מההפצצות ביחד עם קרובי משפחה שנפצעו. אחת מהם, ר'אדה אבו חלימה, מתה מפצעיה אחרי שלושה חודשים. כשהוא אמר את זה פרצתי בבכי. בני מטר נהרג מול העיניים שלי ואחרי שאיבדתי אותו הייתי במצב קשה ולא תפקדתי במשך כמה זמן. אני ובעלי וההורים שלי התלבטנו עד שעות הבוקר והחלטנו לעזוב."

22.07.14

מיליוני אזרחים ישראלים, רבים מהם ילדים, חיים כבר יותר משבועיים תחת אימת הרקטות ועבור מאות אלפי תושבים בדרום ישראל, שגרה איומה זו היא מצב מתמשך. המתקפות הבלתי פוסקות שיבשו את חייהם, שללו מהם את הזכות לחיות בביטחון ופגעו ביכולתם להתפרנס. כל יציאה שלהם לעבודה, ללימודים או לבילוי מלווה בתחושת סכנה וחלקם אף החליטו להעתיק את מקום מושבם מחשש שהם או בני משפחתם ייפגעו.
את התמונות שלפניכם צילמו דודו גרינשפן מבאר שבע, צלמי אקטיבסטילס וצלמי רויטרס.

22.07.14

על-פי המידע הראשוני שבידי בצלם, מאז יום שלישי, ה-8.7.14 לפנות בוקר, אז החלו ההפצצות על עזה במסגרת מבצע "צוק איתן", ועד ל-21.7.14 בשעה 20:00*, נהרגו ברצועת עזה ובישראל לפחות 505 פלסטינים. בין ההרוגים: 140 קטינים וקטינות (אחד מהקטינים השתתף בלחימה), 56 נשים מתחת לגיל 60, 28 קשישים וקשישות בגיל 60 ומעלה. מהתחקיר הראשוני עולה כי 102 מההרוגים השתתפו בלחימה.

בתקופה זו נהרגו בישראל שני אזרחים ישראלים, ו-27 חיילים נהרגו בישראל וברצועת עזה.

22.07.14

10 ארגונים דורשים מהיועמ"ש להנחות את הממשלה להימנע מהפרת דיני הלחימה, ולפעול לבחינת מדיניות התקיפה והוראות הפתיחה באש. הארגונים דורשים לברר אם היועמ"ש קיים ביקורת על הייעוץ המשפטי שסיפקה הפרקליטות הצבאית במסגרת "צוק איתן", וקוראים לו לפעול להקמת מנגנון חקירה חיצוני, עצמאי ואפקטיבי לבחינת החלטות הדרג המדיני והפיקודי כנדרש על פי הדין הבינלאומי וכפי שעולה גם מפסיקות בג"ץ.במכתב מצוינים כמה מקרים של פגיעות קשות באזרחים. בשכונת שוג'אעיה, חושפים הנתונים שנאספו תמונה קשה של הרג עשרות פלסטינים, מתוכם לפחות 17 ילדים ו- 14 נשים, באופן שמעלה חשש כבד בנוגע לחוקיות הפעולה, ובפרט להפרתם של עקרונות יסוד בדיני הלחימה, ובראשם עקרון ההבחנה בין לוחמים לאזרחים. הארגונים עומדים על כך שיש להימנע מפעולות שאינן מאפשרות הבחנה בין לוחמים לאזרחים, ויש למזער ככל הניתן את הפגיעה באזרחים.

21.07.14

הזוועה בעזה מגיעה לממדים שאי אפשר לשאת: ישראל מפציצה בתים על יושביהם, משפחות שלמות נקברות תחת ההריסות, רחובות נחרבים. עד עתה, מאות נהרגו ורק ביממה האחרונה נוספו לרשימות עשרות הרוגים, רבים מהם נשים וילדים. חמאס אינו מתיימר לפעול בהתאם לכללי הלחימה. ישראל כן מתיימרת, אך מטילה על חמאס את האחריות לתוצאות מעשיה. אבל מעשיו הלא חוקיים של צד אחד אינם יכולים להצדיק מעשים לא חוקיים של הצד השני. כל צד נושא באחריות לתוצאות מעשיו. נוכח המציאות המחרידה בעזה, אי אפשר עוד לקבל את השימוש הציני שעושה ישראל במונחים משפטיים כמו "מידתיות", "אבחנה" ו"חובת זהירות", שהפכו בידיה לכלי שנועד להצדיק את המוות ואת ההרס שהיא זורעת ברצועה.

21.07.14

"בסביבות 5:30 התעוררתי משני פיצוצים חזקים. כל הבית רעד. קירות קרסו. הייתה היסטריה גדולה בבית. הגיעו שכנים והתחלנו להפוך את ההריסות ולחפש את כולם. היה ברור מההתחלה שהנזק הגדול היה בחדר של הנשים. החדר היה חשוך ומלא עשן.  מצאנו את אחותי, רוויידה. היא נפגעה קשה מרסיסים גדולים, אבל הייתה עדיין בחיים. הוצאנו אותה מתחת להריסות. אחד מהצינורות התומכים של הגג של היה נעוץ לה במותן. הוצאנו אותו מהגוף שלה. הרמנו אותה והוצאנו אותה מהבית לרחוב. אחר כך מצאנו גם את אימא שלי. היא הייתה מכוסה בדם ושכבה בפינת החדר נאנקת מכאבים. היה לה קשה לנשום, אבל הפציעה שלה נראתה פחות קשה. אחותי חנאן נפצעה קשה בבטן ובחזה. היא עדיין נשמה. גם אחי, מרוואן נפגע. השכנים עזרו לנו להוציא את הנפגעים מחוץ לבית. "

21.07.14

אתמול, 20.7.2014, בסביבות 19:00, הופצץ ביתה משפחת אבו ג'אמע בשכונת בני סוהילא, צפונית מזרחית לח'אן יונס. בבית גרו אם המשפחה, פאטמה אבו ג'אמע ארבעת בניה, נשותיהם וילדיהם, שהסבו בעת ההפצצה לסעודת שבירת צום הרמדאן. מתחקיר ראשוני של בצלם עולה כי היעד להתקפה היה ככל הנראה אחמד סולימאן סהמוד, פעיל הזרוע הצבאית של חמאס שהגיע לבקר את אחד מבני המשפחה. כל מי ששהה בבית אותה שעה נפגע בהפצצה: 25 מבני משפחת אבו ג'אמע נהרגו וכן אחמד סהמוד. שאר הנוכחים נפצעו. גופות רבות נלכדו תחת ההריסות וחולצו רק הבוקר. ככל שידוע לבצלם בשלב זה, לפני ההפצצה לא נמסרה התרעה ולא נורה טיל אזהרה. בצלם ממשיך לתחקר את האירוע.

21.07.14

"לשונות האש של הטיל הראשון הגיעו לתוך הבתים שלנו מעוצמת הפיצוץ. זה הכניס אותנו לאווירה של פאניקה ובעתה, במיוחד בקרב נשים וילדים קטנים וקשישים. לא כל המשפחות באזור התפנו בבת אחת. עשינו את זה בשלבים. ראיתי את הנכדים הקטנים או הילדים של השכנים וקרובי משפחה מתים מפחד, וראיתי את ההלם בעיניים שלהם. הם רועדים מפחד. אתה שומע ילדים קטנים צועקים מדי פעם: מטוס, מטוס. נאלצנו להתפנות ולהשאיר את כל מה שיש לנו. לקחנו איתנו בגדים להחלפה, מסמכים אישיים, כסף ותכשיטים. כל היתר, רהיטים, כלים, ציוד ועוד - השארנו בבית וזה כאב לנו מאוד. יצאנו מהר אחרי שיחת האזהרה האחרונה היום בבוקר כי מאוד פחדנו מהפצצה."

21.07.14

"בסביבות 17:00 התפילה הסתיימה והאימאם התחיל לקרוא קריאות לזכר ההרוג. התעכבתי עוד כמה דקות במסגד והתכוונתי לצאת החוצה לתחילת מסע הלוויה. כשעמדתי לצאת שמעתי שני פיצוצים חזקים, מאוד קרובים למסגד. יצאתי החוצה. כל האזור היה מלא אבק. כשהאבק התחיל להתפזר ראיתי את אשתי רצה ברחוב. רצתי אליה מהר, ואז ראיתי אותה מרימה בידיים שלה ילד וצועקת. התקרבתי אליה. הילד בידיים שלה היה סאהר. הוא היה מת."

20.07.14

"אני כל הזמן חושבת על הילדים שלי ועל מה שיכול לקרות להם. כל הזמן מסתכלת על הפינות השונות בבית ומחפשת חדר אחד בטוח, אבל לא מוצאת. לכל החדרים יש חלונות גדולים שמשקיפים על הרחוב חוץ מאשר המטבח, שנמצא במרכז הבית. לכן החלטנו לישון במטבח. הבן שלי דיאא התעקש לישון במיטה שלו, אבל כששמע את ההפצצות הוא רץ מהר למטבח, וגרר איתו את המזרון והשמיכה שלו כדי לישון יחד אתנו. לא היה מקום במטבח לשים עוד מזרון אז הוא ישן בין האחים שלו. ישנו צמודים אחד לשני, כשהצלחנו בכלל להירדם כי ההפצצות לא מפסיקות בכלל, לא ביום ולא בלילה."

20.07.14

"בכפר שלנו אין אזעקה, אבל אנחנו שומעים את האזעקה מעומר. למרות שהכפר הוכר כבר לפני כמה שנים, אין פה שום אמצעי מיגון, אין ממ"דים ואין מקלט. גרים פה יותר מ-2,000 תושבים. הגגות של הבתים שלנו עשויים מפח, אז כשיש אזעקה אנחנו יוצאים מהבית ומשתטחים על האדמה בחוץ כי יותר בטוח בחוץ מאשר בתוך הבית. אם יפול טיל על הבית, הוא ייהרס לגמרי וזה מאוד מסוכן."

20.07.14

בעקבות מידע שהתקבל הלילה קוראים הארגונים לאפשר פינוי פצועים, תנועת אמבולנסים והתפנות של אזרחים. כחלק ממסקנות עופרת יצוקה התחייב הצבא לקיים את חובתו ולהכין מנגנון תיאום שיאפשר פינוי פצועים ותנועת אמבולנסים בתוך פרק זמן סביר. ממקרי אמש התברר כי מנגנון זה, גם אם קיים על הנייר, הרי שאינו יעיל דיו. לנוכח זאת אנו קוראים לפעול מיידית להסדרת מנגנון לפינוי פצועים בשטח הרצועה.אנו קוראים להבטיח את עבודת צוותי ההצלה ברצועת עזה ולאפשר להם לבצע את תפקידם מבלי שתשקף להם סכנה. זאת על מנת להבטיח כי ישמר עקרון קדושת החיים וכדי להימנע מעיכוב בפינוי הפצועים – עיכוב אשר עלול להיות קריטי ולגרום לקורבנות נוספים.

18.07.14

"כשאני הולכת לעבודה אני מסיעה חברה, כי היא מפחדת לנהוג. אני קצת יותר אמיצה, אבל אנחנו כל הזמן בהיכון:  לצאת עכשיו או לא עכשיו. מחליטים ויוצאים ועל החיים ועל המוות ואם יש לי אופציה אני טסה במהירות, כשהמחשבה בכל רגע היא איפה אוכל לעצור אם זה תופס אותי בדרך. הפחד לצאת מהבית הוא גדול. העיר היא עיר רפאים, ויוצאים לקנות רק מה שחייבים וזהו זה. חוץ מזה אני בבית."

17.07.14

"השעה הייתה בסביבות 4:30 בבוקר. פתאום היה רעש חזק של פיצוץ. הכל רעד והקירות התמוטטו. המעון היה מלא אבק ועשן. לקח לי כמה דקות להתאושש ולצאת מההלם ולהבין מה קרה. האבק והעשן קצת נעלמו והיה אפשר לראות. המעון היה הרוס כולו. חפצים שבורים היו מפוזרים בכל מקום. בדקתי את עצמי וגיליתי שנפגעתי בראש, בבטן וברגליים. לידי ראיתי את שתי החברות שלי, עולא וסוהא. הן שכבו על הרצפה ולא זזו. המצב שלהן היה נורא. הבנתי מיד שהן נהרגו. הטיל פגע בגג וחדר דרך הקומה העליונה לקומה של המעון. אחרי כמה דקות, הגיע אמבולנס ופינה אותי לבית חולים. בזמן שפינו אותי ראיתי שעוד שניים מהחוסים נפצעו וגם המטפלת שלנו, סלווא, שנפגעה מכוויות."

17.07.14

על-פי המידע הראשוני שבידי בצלם, מאז יום שלישי, ה-8.7.14 לפנות בוקר, אז החלו ההפצצות על עזה במסגרת מבצע "צוק איתן", ועד ל-16.7.14 בשעה 19:00 נהרגו ברצועת עזה לפחות 203פלסטינים. בין ההרוגים: 41 קטינים וקטינות, 21 נשים (מתחת לגיל 60), 14 קשישים וקשישות, מהתחקיר הראשוני עולה כי 48 מההרוגים השתתפו בלחימה. 75 מכלל ההרוגים הפלסטינים נהרגו בהפצצת בתי מגורים, בהם 25 קטינים.

בישראל נהרג בתקופה זו אזרח ישראלי אחד, דרור חנין, בן 37.

17.07.14

"המוות הפך לחלק בלתי נפרד מכל רגע ביום ובלילה. אתה אף פעם לא יודע מתי המוות יפתיע אותך, מתי תפרוץ מלחמה מתחילה ואיך היא תגמר..אני מעמידה פנים שאני חזקה.. כדי שהילדים שלי לא יפחדו, במיוחד כשהם שומעים את הטילים וההפצצות. אני מספרת להם כי שקורה במקום רחוק .. הם כל הזמן שואלים למה מפציצים בתים של אנשים, ומה אנשים אלה עשו והאם זה כואב להם"

17.07.14

בבית החולים מאושפזים 17 חולים מגיל 14 ועד 95, הסובלים מרמות שיתוק שונות. דרישת הצבא לפינוי בית החולים אינה חוקית: בית החולים אינו יכול להיות מטרה צבאית ולכן אסור לצבא לפגוע בו במכוון, גם לאחר שפונה. מהמידע שבידי בצלם עולה כי הדרישה לפינויו נעשתה כחלק מהדרישה הגורפת לפינוי השכונה כולה. זאת, תוך התעלמות בוטה מכך שפינוי בית חולים המשמש כמוסד שיקומי הוא משימה מורכבת ומסכנת חיים: אין מוסד שיקומי נוסף באזור זה שניתן היה להעביר אליו את המאושפזים, החייבים תנאים מיוחדים שלא ניתן לייצר יש מאין. גם בנסיבות רגילות, העברת המאושפזים בבית החולים היא סבוכה ומסוכנת, ובתנאים השוררים כיום ברצועה מדובר בסכנת חיים של ממש.

16.07.14

"אני מאוד דואגת לבעלי. לפני זמן קצר דיברתי איתו, והוא אמר לי שהמצב נעשה גרוע יותר. ביקשתי ממנו לעזוב את הבית, אבל הוא אמר לי שהמצב מאוד מסוכן, ואם הוא יצא לא יגיע בחיים. אני לא יודעת מה יקרה לו. הבית שלנו הופצץ כבר במלחמת 2009 ("עופרת יצוקה"). גם אז עזבנו את הבית ומצאנו מחסה בבית ספר. כשחזרנו מצאנו ערימה של הריסות, ולא נשאר שום דבר שאפשר היה להשתמש בו. אני ובעלי והילדים שלנו בנינו חדר מאולתר מלוחות פח ועץ וגרנו ככה שלוש וחצי שנים, כולנו בחדר אחד. רק לפני שנה סיימנו לבנות מחדש קומה אחת של הבית ועברנו לגור בו. לא האמנתי שיש לי בית, עם קירות, חלונות, דלתות, מטבח ושירותים ומקלחת. אבל השמחה זו היתה קצרה, כי שוב פינו אותנו מהבתים שלנו, ונאלצנו לברוח ולחזור לשבת על כיסאות של תלמידים, כיסאות שמסמלים את העקירה שלנו, כיסאות של סבל וכאב. "

16.07.14

אח שלי, מוחמד, הקדים אותי. הוא סיפר לי אחר כך שהוא נכנס לדירה שלו ומצא את הבן שלי עבד א-רחמאן בחדר השינה שלו. עבד א-רחמן היה שרוע על הרצפה. הרגליים שלו נקטעו מתחת לברכיים והיו לו פגיעות מרסיסים בכל הגוף ובפנים שלו. כשהגעתי לדלת של הדירה של מוחמד, ראיתי אותו עומד בכניסה. הוא נשא על הידיים שלו ילד פגוע קשה. לקחתי ממנו את הילד, בלי להבין שזה הבן שלי. רק כשירדתי במדרגות והסתכלתי על הפנים שלו, הבנתי שזה עבד א-רחמן. הוא היה מת. הייתי המום. צעקתי "הבן שלי מת!".

16.07.14