05.04.11: גולדסטון אז והיום

פורסם: 
5.4.11

השם "גולדסטון" הפך כבר מזמן למילה טעונה, סמל לרדיפה אנטי-ישראלית ולכל מה שהשתבש במעמדה של ישראל בעולם. הדיון שהתעורר בעקבות המאמר שפרסם השופט גולדסטון בוושינגטון פוסט מעיד עד כמה שמו מסמל עדיין פצע פתוח.

לאחר שעמד בראש הצוות שכתב את הדו"ח המאשים מטעם האו"ם, השופט גולדסטון מתחרט. הוא טוען שאם היתה לו גישה למידע מטעם ישראל, היה מגיע למסקנות שונות. בעצם, קובע גולדסטון היום, לישראל לא היתה באמת מדיניות שנועדה להרוג אזרחים ומעשיה לא מעוררים חשדות לביצוע פשעים נגד האנושות. הוא גם מברך את ישראל על כך, שבניגוד לחמאס, היא השקיעה מאמצים רבים בחקירת התלונות. 

יש לברך על חזרתו של גולדסטון מקביעותיו הלא נכונות. כפי שבצלם אמר עם פרסום הדו"ח, מסקנותיו כללו ניתוח חד צדדי של המבצע ולא בוססו דיין על הממצאים בשטח. הביקורת שלנו התייחסה בין השאר לשתי הנקודות שגולדסטון מתחרט עליהן היום: שהמסקנה שישראל יישמה מדיניות שנועדה להרוג אזרחים אינה מבוססת על עובדות ולא הוכחה. בביקורת שלנו הדגשנו גם כי הביקורת שהופיעה בדו"ח על חמאס לא שיקפה את חומרת מעשיו ושהוועדה בחנה את התנהגותה של ישראל בסטנדרטים חמורים יותר מאלה שהציבה לחמאס. 

אולם כפי שאמרנו גם אז, אין בדברים אלה כדי לשלול את המלצתו המרכזית של הדו"ח: שגם ישראל וגם חמאס צריכים לחקור את עצמם. גולדסטון טוען היום שישראל מבצעת חקירות כאלה, בניגוד לחמאס. אולם גם כאן הוא ממהר להסיק מסקנות לא מבוססות, בהתבסס על דו"ח ביניים של וועדה מטעם האו"ם שמודה שאיננה יודעה מה איכות החקירות. 

הקריאות הנשמעות היום מפי גורמים ישראליים, המפרשים את מאמרו של גולדסטון כחזרה מוחלטת מטענותיו, מתעלמות לחלוטין מהעובדה שחלק ניכר מהחקירות שהוא מציין לטובה במאמרו נפתחו רק בעקבות הדו"ח. לולא הדו"ח והתהליך הבינלאומי שבא בעקבותיו, לא ברור בדיוק כמה חקירות היו נפתחות ומה היה נחקר, אם בכלל. כך שקריאות לגנוז כעת את הדו"ח בגלל שישראל ביצעה בזכותו חקירות הן מופרכות מן היסוד. 

לגופו של עניין, בחינת החקירות עצמן מעמידה בספק את קביעתו של גולדסטון כי ישראל ראויה להערכה בגינן. עד היום פתחה ישראל ב-52 חקירות פליליות לגבי אירועים בעופרת יצוקה. שלוש מתוכן הובילו לכתבי אישום ולא ברור כמה תיקי חקירה נסגרו וכמה עדיין נחקרים. שנתיים וחצי אחרי המבצע עדיין לא ידוע מה עלה בגורלן של רוב החקירות. מאות התחקירים המבצעיים שביצע הצבא אינם כלי חקירה יעיל ולא נועדו להיות כאלה. 

אולם, ובעיקר - חקירות המצ"ח מתמקדות במקרים ספציפיים בהם חיילים בודדים הפרו לכאורה את החוק. הן מתעלמות לחלוטין משאלות של מדיניות שהותוותה על ידי הדרג הצבאי הבכיר ועל ידי הדרג המדיני. מי קבע מהי מטרה לגיטימית במבצע, את הוראות הפתיחה באש, את היקף הכוח? שאלות עקרוניות אלה, שהן בעלות חשיבות עליונה, לא נבחנו עד היום על ידי אף גורם. 

דו"ח גולדסטון האשים את ישראל בנורא מכל - בחשדות לביצוע פשעים נגד האנושות. הוא אמר זאת מבלי לבסס את דבריו ומבלי לשמוע את גרסת ישראל הרשמית (אמנם, במידה רבה כתוצאה מההחלטה האומללה שלא לשתף פעולה עם הוועדה). עכשיו הוא מתחרט על כך וישראל הרשמית מסיקה מכך שכל פעולותיה במהלך המבצע היו כשרות למהדרין. אולם, כדאי להזכיר שבמהלך המבצע הרגה ישראל 758 אזרחים פלסטינים שלא היו מעורבים בלחימה, 318 מתוכם היו קטינים.  למעלה מ-3,500 בתים נהרסו ונפגעו תשתיות של חשמל, מים וביוב. עזה לא השתקמה מההרס חסר התקדים עד היום. 

הרף לפיו יש לבחון את פעולות ישראל אינו האם הצבא ביצע פשעים נגד האנושות. הדרישה שלנו מהצבא צריכה להיות שלא יפר את החוק. לא רק שהצבא לא יהרוג אזרחים בכוונה אלא שיעשה כל שביכולתו כדי להגן עליהם. עשרות תחקירים שביצעו בצלם, ארגונים אחרים ועיתונאים מעלים חשד להפרת חוק במקרים רבים במהלך המבצע, שיש לבררו באמצעות חקירה ישראלית עצמאית שתעסוק גם בשאלות של מדיניות.

הצהלה הישראלית שהתעוררה בעקבות מאמר החרטה של גולדסטון מעוררת גם היא מחשבות נוגות. גולדסטון מודה סוף סוף שישראל, שלא כמו חמאס, לא ביצעה ירי מכוון במטרה להרוג אזרחים וכן חקרה חלק מהטענות נגדה. זה משמח אולם האם זה מספק? האם לא ראוי שמדינה דמוקרטית תדרוש מעצמה יותר?