המעמד המשפטי של מזרח ירושלים ותושביה

פורסם: 
9.5.10

מאז 1948 ועד יוני 1967 היתה ירושלים חצויה לשניים: העיר המערבית, שהשתרעה על כ-38,000 דונם והיתה בשליטת ישראל, והעיר המזרחית, שהשתרעה על כ-6,000 דונם והיתה בשליטת ירדן. ביוני 1967, לאחר מלחמת ששת-הימים, סיפחה ישראל כ-70,000 דונם לגבולות המוניציפליים של ירושלים המערבית והחילה עליהם את החוק הישראלי. השטחים שסופחו כללו לא רק את העיר המזרחית בגבולותיה תחת שלטון ירדן, אלא גם כ-64,000 דונם נוספים, שרובם היו בשטחם של 28 כפרים בגדה המערבית ומקצתם היו בשטח המוניציפלי של בית-לחם ובית-ג'אלה. בעקבות הסיפוח שולש שטחה של העיר המערבית, וירושלים הפכה לעיר הגדולה ביותר במדינת ישראל. עד 1967, אם כן, לא היווה רוב שטחה המוניציפלי של ירושלים, בגבולותיה היום, חלק מירושלים דאז (מערבית או מזרחית), אלא חלק מהגדה המערבית, שנכבשה במהלך המלחמה. הגבולות החדשים נקבעו ב-1967 על-ידי ועדה בראשות עוזר ראש אגף מיבצעים במטה-הכללי דאז, האלוף רחבעם זאבי, ואושרו על-ידי ממשלת ישראל .

כבר בשלב הזה של קביעת הגבולות, הונחתה הוועדה על-ידי המטרה של חיזוק ריבונותה של ישראל בעיר על-ידי יצירת רוב יהודי בירושלים. לפיכך, העקרונות שהנחו את קביעת גבולות העיר נבעו במידה רבה משיקולים דמוגרפיים והשיקולים התכנוניים מילאו רק תפקיד משני בקביעתם. השיקול הדמוגרפי העיקרי שהנחה את הוועדה היה הימנעות מהכללתם של אזורים צפופי אוכלוסייה פלסטינית בגבולות ירושלים, כדי להבטיח רוב מכריע של יהודים בעיר. לפיכך, בעוד שכמה כפרים פלסטיניים הוצאו מחוץ לגבולות המוניציפליים של העיר, נכללו חלק מאדמותיהם בגבולות אלה. כך נעשה, למשל, בבית-איכסא ובאל-בירה בצפון, ובאזורים המיושבים בדלילות בתחומים המוניציפליים של בית-לחם ובית-סאחור, בדרום. כתוצאה מכך נחצו כפרים ושכונות באופן כזה שחלקם האחד נותר בתחומי הגדה המערבית ואילו החלק האחר סופח לישראל.

לאחר סיפוח שטחים אלה ערכה בהם ישראל מיפקד אוכלוסין, ונתנה מעמד של תושב קבע לכל מי שהיה תושב השטח המסופח ונמצא בו בעת עריכת המיפקד. כל מי שלא נכח בעיר מסיבה כלשהי, איבד לעולמים את זכותו להתגורר בירושלים. מי שקיבל מעמד של תושב קבע יכול, אם הוא רוצה בכך, לקבל אזרחות ישראלית. לשם כך עליו לעמוד בתנאים מסוימים, ביניהם שבועת נאמנות למדינה, הבאת ראיה לכך שאינו מחזיק באזרחות אחרת וידיעה מסוימת של השפה העברית. מסיבות פוליטיות נמנעים רוב התושבים מלבקש אזרחות ישראלית. קביעת הגבול המוניציפלי בתוך שכונה או כפר יצרה, אם כן, חלוקה בין התושבים גם מבחינת זכויותיהם, שכן על התושבים שגרו בחלק שלא סופח לירושלים הוטל משטר צבאי.

מעמד של "תושב קבע" הוא המעמד הניתן לאזרחים זרים, המגיעים מרצונם החופשי לישראל ומבקשים לגור בה. ישראל מתייחסת, איפוא, אל תושבי מזרח ירושלים כאל מהגרים, המתגוררים בביתם בחסד ולא בזכות. זאת למרות שמדובר באנשים שנולדו בירושלים, חיו בה את חייהם ואין להם בית אחר בעולם. ההתייחסות לתושבי מזרח ירושלים כאל זרים שנכנסו לישראל תמוהה, לאור העובדה שישראל היא זו שנכנסה למזרח ירושלים ב-1967.

מעמד תושבות הקבע שונה באופן מהותי ממעמד האזרחות. הזכות העיקרית שמקנה תושבות הקבע היא הזכות לגור ולעבוד בישראל, בלא להזדקק לאישורים מיוחדים. כמו כן, זכאים תושבי קבע לקבל זכויות סוציאליות לפי חוק הביטוח הלאומי וביטוח בריאות. תושבי קבע זכאים להצביע בבחירות עירוניות אך אין להם זכות להצביע בבחירות לכנסת. תושבות קבע, שלא כמו אזרחות, מועברת לילדי התושבים רק אם מתקיימים תנאים מסוימים, ותושבים הנישאים למי שאינם תושבים, צריכים להגיש עבורו בקשה לאיחוד משפחות. הזכות החוקתית לחזור תמיד לישראל שמורה רק לאזרחים ישראלים.