המשפט הבינלאומי לזכויות האדם

פורסם: 
1.1.11

במהלך השנים יצרו מדינות העולם מערכת ענפה של אמנות, הצהרות ומנגנונים בין-לאומיים, שעניינם הגנה על זכויות האדם. האמנות הן ביטוי להסכמה בין מדינות באשר לנורמות של זכויות אדם שהן מתחייבות להבטיח ולקיים. באמריקה, באירופה ובאפריקה הקימו הארגונים המשותפים למדינות האזור מערכות אזוריות נפרדות להגנה על זכויות האדם ולקידומן. בתוך מערכות אלה נוסחו הצהרות ואמנות בתחום זכויות האדם, והוקמו מנגנוני אכיפה. בין המסמכים הבינלאומיים העיקריים שנתקבלו באו"ם, אשר, עוסקים בזכויות האדם וזכו למעמד בכיר במשפט הבינלאומי נמצאות ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם משנת 1948, האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות משנת 1966, והאמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות משנת 1966. שלושת המסמכים האלה יחד מהווים את מה שמכונה " גיליון הזכויות הבינלאומי."

בהכרזה האוניבסלית בדבר זכויות האדם מוצהר כי כל בני- האדם נולדו בני-חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם, ואין להפלות ביניהם. בנוסף מוצהר בהכרזה על הזכות לחיים, לחירות ולביטחון אישי. בהכרזה נאסרו עבדות ושעבוד, עינויים, יחס או עונש אכזריים, משפילים או בלתי אנושיים ומעצר שרירותי. מוצהר בה על הזכות להיות מוכר כאישיות בפני החוק, על זכותם של כל בני-האדם לשוויון בפני החוק, על הזכות למשפט הוגן ופומבי בפני בית-דין בלתי תלוי, על הזכות להקים משפחה ללא הגבלה מטעמי גזע, אזרחות או דת ועל חירות המצפון, המחשבה והדת. כמו כן נקבע בהכרזה כי לכל אדם יש זכות לבטחון סוציאלי, לתנאי עבודה צודקים ולרמת חיים נאותה לו ולמשפחתו.

מנסחי שתי האמנות הבינלאומיות מ-1966 שבו והדגישו את חובתן ואת מחויבותן של המדינות לקדם את זכויות האדם והוסיפו גם שתי זכויות קולקטיביות: זכותם של העמים להגדרה עצמית, וזכותם לשימוש במשאביהם הטבעיים לפי ראות עיניהם. בנוסף, מפורטות בכל אחת מהאמנות הזכויות שבתחומה.

אמנות בינלאומיות נוספות העוסקות בזכויות אדם כוללות, בין השאר, את האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית משנת 1965, האמנה בדבר ביטול האפליה נגד נשים לצורותיה משנת 1979, האמנה נגד עינויים ויחס אכזרי, בלתי אנושי או משפיל אחר משנת 1984, האמנה בדבר זכויות הילד משנת 1989, והאמנה הבינלאומית בדבר הגנה על זכויות העובדים המהגרים ובני משפחותיהם משנת 1990.

חשוב לציין כי מנסחי המשפט הבינלאומי שעניינו זכויות האדם נתנו דעתם למקרים בהם המדינה נתונה בשעת חירום או באי- יציבות בטחונית, וקבעו כי בתנאים כאלה תוכל מדינה לפגוע בחלק מהזכויות. אולם, באמנות נקבעו תנאים המגדירים מתי תוכל מדינה לטעון כי אכן קיים מצב כזה, וגם אז ישנן זכויות שאסור להגבילן. כך, למשל, האמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות קובעת כי מדינה יכולה להגביל זכויות מסוימות ב"מצב חירום ציבורי המאיים על חיי האומה," וזאת רק במידת הנחיצות הנובעת ישירות מאותם צרכים דחופים שמקורם במצב החירום. אסורות הגבלות המבוססות על אפליה על רקע גזע, צבע, מין, שפה, דת או מוצא חברתי, או כאלה הסותרות התחייבויות של המדינה על-פי המשפט הבינלאומי. על כל הגבלה של זכויות האדם חייבת המדינה להודיע לכל המדינות שהן צד לאמנה. עם זאת, גם בהתקיים כל התנאים שלעיל, אסור למדינה בשום מצב לשחרר את עצמה מחובתה להבטיח את הזכות לחיים, הזכות שלא להיות נתון לעינויים או ליחס או ענישה אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים, החירות מפני עבדות ועוד. כמו כן אסור למדינה לשלול בכל מקרה את זכותו של אדם להיחשב בעיני החוק כאישיות משפטית, ואת חופש המצפון, המחשבה והדת.