בצלם בתקשורת

24.1.16

בית המשפט הצבאי בעופר הורה הערב (ראשון) לשחרר את נסר נוואג'ה, תחקירן "בצלם" שנעצר בשבוע שעבר בחשד לקשירת קשר לניסיון גרימת מוות ובמגע עם סוכן זר. בית המשפט קבע כי חקירת המשטרה לא מתקדמת וכי כלל לא ברור שנוואג'ה סיכן את סוחר הקרקעות שביקש למכור אדמות למתנחלים והורה לשחרר את הפעיל בתנאים מגבילים, אך עיכב את השחרור ב-24 שעות כדי לאפשר למשטרה לערער על ההחלטה. המשטרה לא ערערה עליה ונוואג'ה שוחרר.

24.1.16

מטרת הקמפיין לקדם את הצעת החוק של שרת המשפטים, איילת שקד, לחייב ארגונים חברתיים לחשוף את מקורות המימון הזרים שלהם. בעקבות פרסום הסרטון, התקבלו בלשכת היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, פניות ובהן קריאה לפתוח בחקירה פלילית נגד מי שעומד מאחורי הקמפיין, שטענה כי הוא תמיר את דמם של הפעילים ומהווה הסתה לאלימות.

"אכן מדובר בסרטון בוטה ובעייתי מאד, וטוב היה לולא פורסם", נכתב בתשובת המשנה לפרקליט המדינה למרכז הרפורמי לדת ומדינה שהיה בין הפונים. "עם זאת אנו סבורים כי אין מקום לפתוח בחקירה פלילית בגין פרסום הסרטון האמור. נוכח לשון החוק נראה כי הסרטון, על אף שכאמור הינו בעייתי מאד בעינינו, אינו עולה כדי עבירה של הסתה לאלימות".

11.1.16

שירותי הכבאות בירושלים, החוקרים את נסיבות פרוץ השריפה אמש במשרדי ארגון "בצלם" בבירה, הודיעו היום (ב') כי הדליקה נגרמה בשל קצר חשמלי במקום, ולא בעקבות הצתה כפי שנחשד בתחילה. מדוברות הכבאות נמסר: "מחקירה ראשונית שמבוצעת על-ידי צוות החקירה המיוחד של כבאות והצלה ירושלים נבדק כיוון בהסתברות גבוהה כי השריפה החלה בעקבות כשל חשמלי במערכת החשמל במשרדים".

בעקבות הודעת שירות הכבאות נמסר ארגון "בצלם": "אנחנו נושמים לרווחה עם ההודעה שככל הנראה מדובר בקצר חשמלי. אנחנו חוזרים לשגרה".

1.1.16

מארגון "בצלם", שייצג את המשפחה בתיק המדובר, נמסר: "הפער בין חומרת ההתנהלות ובין הסעיף הקל שבו הואשמו החיילים בלתי נתפס ומקומם. פזיזות ורשלנות בכלי ירייה היא עבירה במדרג הנמוך ביותר בעבירות נשק, שהעונש המרבי בגינה הוא שלוש שנות מאסר. בהחלטה לבחור בסעיף אישום זה פרקליטות המדינה משדרת מסר ברור לאנשי כוחות הביטחון בשטחים - גם אם תהרגו פלסטינים שלא מסכנים איש, ותחרגו מההוראות, נפעל כדי לטייח ולוודא שהדבר יסתיים בלי דין וחשבון אמיתי.

היבט נוסף של הטיוח הוא התמקדות בחיילים בשטח בלבד. כתב האישום לא מתייחס כלל לאחריות הפיקודית להריגתו של עווד, החל מבחינת ההוראות והציוד שבו הצטייד כוח המארב וכלה בעצם ההחלטה להציב מארב זה. כך מקבל הפיקוד הצבאי גיבוי למדיניות הצבת מארבים של כוח חמוש במטרה המוצהרת של מניעת פגיעה בגדר או יידוי אבנים, מדיניות שממשיכה להביא לנפגעים בנפש".

28.12.15

בהתחשב במציאות זו, אין באמירה שחקירת החשודים נעשית כחוק ובפיקוח של מערכת המשפט - כדי להניח את הדעת. הרי העובדה שדברים בשטחים נעשים על פי חוק - החוק הישראלי - אין משמעותה שהם ראויים, שהרי ניתן לחוקק כמעט כל חוק שרוצים.

תעיד על כך מתקפת הצעות החוק החדשות שצצות מאז התחדשו הפיגועים בתחילת אוקטובר - כליאת קטינים בני פחות מ-14, קביעת עונשי מינימום, שימוש בראיות של בתי המשפט הצבאיים בבתי המשפט האזרחיים בישראל ועוד.

השאלה אינה אם מעשה כלשהו נעשה על פי חוק, שנחקק בדמותו של המחוקק, אלא אם המעשה או המדיניות הם ראויים. היות משהו חוקי אינו מבסס את היותו ראוי: לפעמים היות משהו חוקי המבסס אך ורק את פשיטת הרגל של מנגנוני החקיקה, במקום שבו אקטים נפשעים הפכו לחוקיים.

25.12.15

דו"חות של ארגוני זכויות אדם ועתירות שלהם לבג"ץ בעבר עשויים לשפוך מעט אור על אותם אמצעי חקירה שבהם משתמשים נגד החשודים היהודים. בדו"ח "בצלם" ב-2010, שכלל עדויות של 121 עצורים פלסטינים - חלקם מוגדרים כ"פצצות מתקתקות" - הובאו חלק משיטות החקירה.

25.11.15

חגי אלעד מציין כי "בישראל אין מוציאים להורג, נקודה. זו עמדה יציבה וותיקה, שכאמור אף שבה ואושררה לאחרונה בכנסת. הפער המצמרר בין העמדה הנורמטיבית המתוארת בפסקה הקודמת לבין המציאות בפועל בלתי נסבל. למעשה, התגבשה בכהונתך מציאות כאילו-נורמטיבית חדשה, על פיה יש "לירות כדי להרוג" בכל מקרה".

לדברי אלעד, "המציאות הזאת היא תולדה ישירה של שיח מתלהם של בכירים ממשלתיים ונבחרי ציבור בקואליציה שלך, הזוכים לגיבוי משתיקתך; משמע, כי לשילוב בין אדם בעל חזות ערבית לבין סכין יש רק אחרית אחת – הוצאה להורג ברחוב".

לסיום כותב אלעד: "את חייהם של מי שכבר נורו למוות לא ניתן יהיה להשיב, אך עדיין לא מאוחר לעצור את פשיטת הרגל המוסרית שהמצב הנוכחי מבטא. מחובתך להבהיר מיידית שלאיש אין את הסמכות להוציא להורג, ושתפקיד כוחות הביטחון הוא להגן על שלום הציבור – לא פחות אך גם לא יותר – ולא להפוך שוטרים לתליינים בחוצות הערים".

20.11.15

שלוש שנים עברו בלא כלום. כמקובל. בראשית החודש קבע בג"ץ, בתשובה לעתירה של משפחת הנער ושל ארגון בצלם, כי יש להעמיד לדין את שני החיילים שנחשדו במעשה ההרג עד סוף השנה הנוכחית. הוחלט שהם יועמדו לדין בעבירות המגוחכות של "מעשה פזיזות ורשלנות בכלי ירייה". לפי בצלם, "הפער בין חומרת המעשים של החיילים לבין קלות העבירה הוא בלתי נתפס".

אבל עוד יותר קשה לתפוס שביום שישי שעבר שוב הרגו חיילים צעיר מאותו הכפר, בדיוק באותו מקום, בנסיבות דומות להחריד: כך נהרג לאפי עוואד, בן 20, לאחר שקודם ירו בו ברגלו והוא ניסה להימלט. גם הוא נורה בגבו בעת מנוסתו, ממרחק קצר. כמו סמיר, גם הוא נהרג. כמו סמיר, גם הוא לא היה חמוש ולא סיכן את חיי החיילים בעת שניסה להימלט על נפשו.

6.11.15

השעה היתה כבר הרבה אחרי חצות. המכונית האחרונה עברה לפני שלוש שעות ומאז שמם הכביש. לא המתנחלים ולא הפלסטינים מעזים עוד לנסוע כאן בשעה כזאת. חשוך ומפחיד מאוד. ואז, לפתע, מכונית מתקרבת. שלושת החיילים נדרכו. באינתיפאדה הקודמת נהרגו כאן שבעה חיילים ושלושה אזרחים מירי צלף פלסטיני, שעמד עם רובה ציד על צלע ההר. החיילים שעומדים כאן עכשיו היו אז ילדים, אבל הם יודעים שמסוכן עכשיו בכביש 60, מסוכן לכולם. זה הכביש שחוצה את הגדה לאורכה, וכאן ניצב המחסום שביתר אותה פעם. בשנים האחרונות לא היה מאויש, אבל עכשיו כן: מחסום חרמייה, על אם הדרך בין רמאללה לשכם, בין עפרה לשילה. המכונית התקרבה לאטה. החיילים דרכו את נשקם. הנהג פחד וכמותו, כנראה, גם החיילים.

עבד אל־כרים סעדי הוא תחקירן השטח של ארגון "בצלם" בצפון הגדה. יליד הכפר עטיל, צפונית לטול כרם, שבו הוא מתגורר גם כיום, בוגר אוניברסיטת א־נג'אח בפסיכולוגיה, בן 52, אב לארבעה, איש משכיל ונעים הליכות. הקריירה שלו רצופה במגעים עם ישראלים ופלסטינים: הוא עבד במנגנון התיאום והקישור, בגשר אלנבי, בארגוני זכויות אדם פלסטיניים ובינלאומיים, וזה למעלה מעשור ב"בצלם".

29.10.15

בלון הניסוי התורן מבית מדרשו של ראש הממשלה – שלילת תושבותם של הפלסטינים המתגוררים בשכונותיה של ירושלים, שישראל השליכה ממזרח לחומה שבנתה בעיר – הוא כמובן מחפיר. הרעיון, שבינתיים כבר הוכחש, מגלם בתוכו יחס אינסטרומנטלי מבטל לבני אדם, שיקולים דמוגרפיים-גזעניים, שלילת מעמד, ניסיון למקסם את השליטה בשטח בד בבד עם מזעור מספר הפלסטינים שנמצאים בו, וכיוצא בזה היבטים של רמיסת זכויות אדם.

נתניהו מביט אל שועפאט, ראס ח'מיס, סמירמיס וכפר עקב ואינו מצליח לראות שם בני אדם: למעלה ממאה אלף תושבים שחיים שם, משפחות המבקשות להתפרנס, ילדים המחפשים כיתה ללכת אליה, אנשים עם זהות אישית, לאומית או דתית שירושלים היא מרכז חייהם. במקום זאת הוא רואה גוש דמוגרפי שניתן ורצוי להרחיקו והנה נמצא הפתרון לכך.