רקע משפטי

פורסם: 
1.1.14

המשפט ההומניטארי הבינלאומי, הקובע את הכללים החלים בעת סכסוך מזוין, מחייב את כל הצדדים הנוטלים חלק בלחימה, להבחין בין לוחמים לבין אזרחים, תוך כדי הקפדה על שמירת חייהם וכבודם של אלה האחרונים. אמנת ג'נבה הרביעית קובעת כי אזרחים המוצאים את עצמם בידיו של צבא היריב "זכאים בכל הנסיבות ליחס של דרך-ארץ לגופם, לכבודם... היחס אליהם יהא תמיד אנושי, והם יוגנו במיוחד מפני כל מעשה אלימות או איומי אלימות..." (סעיף27).

כפועל יוצא מהחובה להגן על חייהם וכבודם של אזרחים, מטילה אמנת זו איסור מפורש על שימוש באזרחים כבמגינים אנושיים על-ידי הצבתם לצד חיילים או לצד מתקנים צבאיים מתוך כוונה להשיג חסינות מפני התקפה (סעיף 28). הפרשנות הרשמית של האמנה, מכנה פרקטיקה זו, שהייתה שכיחה במהלך מלחמת העולם השנייה, "אכזרית וברברית". האמנה אוסרת גם על הפעלת לחץ פיזי או נפשי על אזרחים וכן על שימוש כפוי בהם לביצוע משימות צבאיות (סעיפים 31 ו-51).

יתרה מזו, המשפט ההומניטארי הבינלאומי קובע כי ילדים מתחת לגיל 15 זכאים בעת מלחמה להגנה מיוחדת מצד הצדדים הלוחמים, בנוסף לזו המגיעה לכלל האזרחים. על-כן, שימוש בילדים מתחת לגיל זה לצורך ביצוע משימות צבאיות מוגדר במשפט הפלילי הבינלאומי כפשע מלחמה.

למרות איסורים אלה, במשך תקופה ארוכה מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, בייחוד במהלך מבצע "חומת מגן" באפריל 2002, עשה הצבא שימוש שיטתי באזרחים פלסטינים כבמגינים אנושיים, כשהוא כופה עליהם לבצע פעולות צבאיות הכרוכות בסיכון ממשי לחייהם. רק בעקבות עתירה שהגישו ארגוני זכויות האדם נגד פרקטיקה זו, במאי 2002, הוציא הצבא הוראה כללית האוסרת על שימוש בפלסטינים כ"אמצעי של 'מגן חי' מפני ירי או פיגועים של הצד הפלסטיני". בעקבות הוראה זו, ירדה שכיחות התופעה באופן משמעותי.

עם זאת, הצבא גרס כי הסתייעות בתושבים פלסטינים לצורך "מסירת אזהרה" למבוקש המתבצר במקום כלשהו, בהסכמתו של התושב, אינה בבחינת שימוש בו כבמגן אנושי. פרקטיקה זו כונתה "נוהל שכן" והצבא הוסיף להשתמש בה הרשמית עד שנאסרה גם היא,בעקבות עתירה נוספת של ארגוני זכויות האדם לבג"ץ. שופטי בג"ץ קבעו כי נוהל זה סותר גם הוא את הוראות המשפט ההומניטארי ועל כן הינו בלתי חוקי.