מיד לאחר כיבוש רצועת עזה בשנת 1967 הוציא הצבא הישראלי צו שהגדיר את הרצועה כשטח צבאי סגור. עד שנת 1991 יכלו תושבי הרצועה לצאת לישראל ולגדה המערבית באופן חופשי, מתוקף היתר יציאה כללי שניתן להם. לאחר מכן הם נדרשו לקבל היתר יציאה אישי, שהשגתו היתה כרוכה בקשיים ביורקרטיים רבים והקריטריונים להנפקתו נותרו מעורפלים ושרירותיים.

אוטובוסים עמוסים בעת פתיחה נדירה של מעבר רפיח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 6.3.2007.

בספטמבר 2005, לאחר הסגת הכוחות הישראליים אל מחוץ לרצועה, הוציאה ישראל צו שהכריז על סיומו של הממשל הצבאי ברצועת עזה. עם זאת, ישראל מוסיפה לשלוט כמעט בכל דרכי הכניסה לרצועת עזה והיציאה ממנה. מצפון וממזרח גובלת הרצועה בישראל, שהכניסה אליה אפשרית אך ורק דרך מעברים הנמצאים בשליטתה. גם בגישה לים שממערב לרצועה ובשמיים שמעליה שולטת ישראל שליטה בלעדית.

מעבר רפיח, לעומת זאת, ממוקם בגבול בין רצועת עזה למצרים ובתחילה דימו רבים כי ההתנתקות שמה קץ גם לשליטתה של ישראל במעבר זה וכי מעתה יתאפשר בו מעבר חופשי. עד מהרה התברר כי הדברים סבוכים יותר.

לאחר ההתנתקות נסגר מעבר רפיח למשך שלושה חודשים. בחודש נובמבר 2005 נחתם "הסכם המעברים" בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. בהסכם נקבע כי המעבר יופעל על ידי הרשות הפלסטינית, בפיקוח כוח של האיחוד האירופי ובפיקוח מרחוק של אנשי ביטחון ישראלים. ההסכם איפשר לתושבי הרצועה, המחזיקים בתעודות זהות פלסטיניות, לעבור בו. במשך שבעה חודשים פעל המעבר באופן סדיר ומדי יום עברו בו בממוצע כ-1,320 אנשים.

אולם, ב-25.6.06, לאחר חטיפת החייל גלעד שליט, החליטה ישראל על סגירת המעבר. היא הודיעה לפקחים האירופיים שהמעבר נסגר מסיבות ביטחוניות וחדלה למלא את חלקה בהסכם. מאז איפשרה ישראל את פתיחתו רק במקרים בודדים, ובלי הודעה מראש. מאז ועד יוני 2007 היה המעבר סגור 265 ימים.

לאחר עליית חמאס לשלטון ברצועת עזה, ביוני 2007, הודיעה ישראל על הקפאת הסכם המעברים. הכוח הפלסטיני שהפעיל את המעבר ושפעל מטעם הרשות הפלסטינית לא יכול היה להגיע לשם עוד בשל שלטון חמאס ברצועה. ישראל מצדה התנגדה לפתיחתו בטענה שנבצר ממנה לפקח על העוברים ומצרים סגרה את הגבול בהיעדר אפשרות ליישם את הסכם המעברים. הכוח האירופי השעה אף הוא את פעולתו, בשל סירוב האיחוד האירופי לשתף פעולה עם חמאס. כתוצאה מכך, מאז יוני 2007 לא נפתח המעבר עוד לפי הסכם המעברים. ומצרים, היכולה לפתוח את המעבר מצדה, נמנעת ככלל מלעשות זאת ובכך הופכת שותפה למדיניות המצור הישראלית.

סגירת המעבר שללה מתושבי עזה כל אפשרות להגיע למדינות אחרות, וזאת אפילו במקרים בהם הדבר נחוץ מטעמים הומניטאריים, כגון צורך בקבלת טיפול רפואי דחוף.

אמנם, מפעם לפעם, פותחת מצרים בתיאום עם חמאס את המעבר לשעות ספורות, על-מנת לאפשר מעבר מוגבל של חולים, סטודנטים, ואנשים שנתקעו משני צידי הגבול. אולם פתיחה בלתי-סדירה זו של המעבר אינה עונה על צרכי התושבים. היא מבוצעת ללא הודעה מראש ולפרקי זמן קצרים ורוב האוכלוסייה אינה מורשית לעבור בהזדמנויות אלה.