מעבר רפיח

פורסם: 
1.1.11
עודכן: 
12.1.16

נוסעים ממתינים במעבר רפיח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 24.8.13
נוסעים ממתינים במעבר רפיח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 24.8.13

מיד לאחר כיבוש רצועת עזה בשנת 1967 הוציא הצבא הישראלי צו שהגדיר את הרצועה כשטח צבאי סגור. עד שנת 1991 יכלו תושבי הרצועה לצאת לישראל ולגדה המערבית באופן חופשי, מתוקף היתר יציאה כללי שניתן להם. לאחר מכן הם נדרשו לקבל היתר יציאה אישי, שהשגתו היתה כרוכה בקשיים ביורקרטיים רבים והקריטריונים להנפקתו נותרו מעורפלים ושרירותיים.

בספטמבר 2005, לאחר הסגת הכוחות הישראליים אל מחוץ לרצועה, הוציאה ישראל צו שהכריז על סיומו של הממשל הצבאי ברצועת עזה. עם זאת, ישראל מוסיפה לשלוט כמעט בכל דרכי הכניסה לרצועת עזה והיציאה ממנה. מצפון וממזרח גובלת הרצועה בישראל, שהכניסה אליה אפשרית אך ורק דרך מעברים הנמצאים בשליטתה. גם בגישה לים שממערב לרצועה ובשמיים שמעליה שולטת ישראל שליטה בלעדית.

מעבר רפיח, לעומת זאת, ממוקם בגבול בין רצועת עזה למצרים ובתחילה דימו רבים כי ההתנתקות שמה קץ גם לשליטתה של ישראל במעבר זה וכי מעתה יתאפשר בו מעבר חופשי. עד מהרה התברר כי הדברים סבוכים יותר.

לאחר ההתנתקות נסגר מעבר רפיח למשך שלושה חודשים. בחודש נובמבר 2005 נחתם "הסכם המעברים" בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית. בהסכם נקבע כי המעבר יופעל על ידי הרשות הפלסטינית, בפיקוח כוח של האיחוד האירופי ובפיקוח מרחוק של אנשי ביטחון ישראלים. ההסכם איפשר לתושבי הרצועה, המחזיקים בתעודות זהות פלסטיניות, לעבור בו. במשך שבעה חודשים פעל המעבר באופן סדיר ומדי יום עברו בו בממוצע כ-1,320 אנשים.

אולם, ב-25.6.06, לאחר חטיפת החייל גלעד שליט, החליטה ישראל על סגירת המעבר. היא הודיעה לפקחים האירופיים שהמעבר נסגר מסיבות ביטחוניות וחדלה למלא את חלקה בהסכם. מאז איפשרה ישראל את פתיחתו רק במקרים בודדים, ובלי הודעה מראש. מאז ועד יוני 2007 היה המעבר סגור 265 ימים.

אוטובוסים עמוסים בעת פתיחה נדירה של מעבר רפיח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 6.3.2007.
אוטובוסים עמוסים בעת פתיחה נדירה של מעבר רפיח. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 6.3.2007.

לאחר עליית חמאס לשלטון ברצועת עזה, ביוני 2007, הודיעה ישראל על הקפאת הסכם המעברים. הכוח הפלסטיני שהפעיל את המעבר ושפעל מטעם הרשות הפלסטינית לא יכול היה להגיע לשם עוד בשל שלטון חמאס ברצועה. ישראל מצדה התנגדה לפתיחתו בטענה שנבצר ממנה לפקח על העוברים ומצרים סגרה את הגבול בהיעדר אפשרות ליישם את הסכם המעברים. הכוח האירופי השעה אף הוא את פעולתו, בשל סירוב האיחוד האירופי לשתף פעולה עם חמאס. כתוצאה מכך, מאז יוני 2007 לא נפתח המעבר עוד לפי הסכם המעברים.

בתחילה, נמנעה גם מצרים מפתיחת המעבר מצדה, וכך הפכה לשותפה למדיניות המצור הישראלית.

סגירת המעבר שללה מתושבי עזה כל אפשרות להגיע למדינות אחרות, וזאת אפילו במקרים בהם הדבר נחוץ מטעמים הומניטאריים, כגון צורך בקבלת טיפול רפואי דחוף.

ב- 2.6.2010 פתחה מצרים את מעבר רפיח שעל גבולה והתירה מעבר אנשים במקרים המוניטאריים ורפואיים וכן לסטודנטים, תושבים זרים ופלסטינים המבקשים לבקר קרובי משפחה בחו"ל.

בסוף מאי 2011, לאחר כמעט ארבע שנים שבהן הגבילה את השימוש במעבר, הודיעה מצרים על פתיחת מעבר רפיח לתנועת פלסטינים באופן קבוע ורשמי. בהתאם להודעה, נפתח המעבר בכל יום בין 09:00 ל-17:00, למעט ימי שישי וחגים רשמיים, שבהם הוא נסגר. רשויות מצרים הודיעו כי נשים, קטינים וגברים מעל גיל 45 לא ידרשו לקבל אשרת כניסה למצרים, וכי מספר העוברים במעבר יוגבל ל-600 ביום. לאחר קשיים והגבלות בתחילת הדרך, החל מדצמבר 2011 אכן התנהלה תנועה חופשית למדי של במעבר רפיח.

אולם, מאז הדחתו של מוחמד מורסי בחודש יולי 2013 מעבר רפיח סגור רוב הזמן. המעבר נפתח רק לימים ספורים בשנה שבהם מורשים לעבור רק אנשים העונים על קריטריונים נוקשים כמו בעלי דרכונים זרים, חולים במצב קשה וסטודנטים הלומדים במצרים או במדינות אחרות. אנשים המעוניינים לצאת לחו"ל לפגישות, לצרכים משפחתיים, להשתלמויות או לנופש, אינם יכולים לעשות זאת כלל. על-פי ארגון הבריאות העולמי ומשרד הפנים ברצועה, בשנת 2015 נפתח מעבר רפיח ל-24 ימים בלבד, שבארבעה מהם הורשו לעבור רק עולי רגל ששבו לרצועה מהחאג' במכה. במהלך 2015 הורשו רק 148 חולים לעבור לצורך טיפול במצרים. לצורך השוואה בין יוני 2012 ליולי 2013, תקופה שבה המעבר היה פתוח באופן סדיר, אפשרה מצרים לכ-4,000 חולים להיכנס מדי חודש לטיפול בתחומה.