מעבר אנשים אל הרצועה ומהרצועה

פורסם: 
1.1.11

ישראל ממשיכה לשלוט בכניסת אנשים לרצועה וביציאה ממנה גם לאחר מימוש "תוכנית ההתנתקות". מליון וחצי תושבי הרצועה תלויים בהסכמתה של ישראל בכל פעם שהם מבקשים לצאת מהרצועה, לכל צורך שהוא - כדי להיפגש עם בני משפחתם המתגוררים מחוץ לרצועה, לצאת ללימודים, לקבל טיפול רפואי מתקדם, למצוא תעסוקה, לקיים קשרי מסחר, לצאת לחופשה או לבקר במקומות הקדושים להם.

ישראל הכירה בכך שהגדה המערבית ורצועת עזה הן יחידה טריטוריאלית אחת. עם זאת, המעבר בין רצועת עזה לגדה המערבית, החייב להיעשות דרך ישראל, הוא כמעט בלתי אפשרי ודורש אישורים מיוחדים שישראל כמעט ואינה מנפיקה. תושבי עזה הנתפסים בגדה בלי היתר כזה מוגדרים על-ידי ישראל כ"שוהים בלתי חוקיים" ומגורשים לרצועה. גם פלסטינים החיים בגדה מזה שנים רבות והקימו בה כבר את משפחתם, מגורשים לעזה וישראל מסרבת להכיר בשינוי כתובתם.

תחום נוסף שבו ישראל ממשיכה לשלוט הוא כניסתם של אזרחים "זרים" לתוך רצועת עזה. בהסכם המעברים, שנחתם בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל בנובמבר 2005 נקבע כי הרשות רשאית להתיר כניסה לרצועה דרך מעבר רפיח בגבול מצרים רק ל"תושבים פלסטינים", קרי אלה הרשומים במינהל האוכלוסין הפלסטיני ונושאים תעודת זהות פלסטינית. מעברם הותר בכפוף לפיקוח נציגים מהאיחוד האירופי שנכחו במקום וגורמי ביטחון ישראלים שפיקחו על המעבר באמצעות מצלמות ובאמצעות מעקב אחרי רשימות הנוסעים. ביוני 2006,' לאחר חטיפת החייל גלעד שליט, חדלה ישראל לקיים את חלקה בהסכם וסגרה את המעבר למשך 265 ימים בשנה שלאחר החטיפה.

לאחר השתלטות חמאס על השלטון ישראל הודיעה על הקפאת ההסכם בטענה שנבצר ממנה לפקח על העוברים בו. הכוח הפלסטיני שהפעיל את המעבר מטעם הרשות הפלסטינית לא יכול היה להגיע לשם עוד בשל שלטון חמאס והכוח האירופי השעה את פעולתו בשל סירוב האיחוד האירופי לשתף פעולה עם חמאס. בהיעדר אפשרות ליישם את ההסכם סגרה מצרים את מעבר הגבול וההסכם חדל להתקיים. מאז מאפשרת מצרים את פתיחת המעבר במקרים חריגים, באופן שאינו מספק מענה ראוי לצרכים של תושבי הרצועה.

תושבים "זרים", למעט כמה קטגוריות של חריגים, הורשו להיכנס לרצועה רק דרך המעברים כרם שלום או ארז, שנותרו בשליטתה הבלעדית של ישראל. השליטה על כניסת אזרחים "זרים" מאפשרת לישראל, בין השאר, להמשיך ולמנוע את הליכי איחוד המשפחות במקרים בהם נישאו תושבי רצועת עזה לבני זוג המתגוררים' מחוץ לה ולמנוע כניסת עיתונאים ונציגי ארגוני זכויות אדם לרצועה. 'כך, סירבה ישראל במהלך 22 ימי "מבצע עופרת יצוקה" להנפיק היתרי כניסה לעיתונאים. האיסור לא הוסר גם לאחר שבג"ץ הורה למדינה, ב-2 בינואר, לאפשר את כניסת חברי אגודת העיתונאים הזרים. בנוסף, מונע צה"ל מארגוני זכויות האדם, בהם בצלם, להיכנס לרצועה, אף לאחר סיום המבצע.

כחלק ממדיניות המצור על הרצועה הידקה ישראל עוד יותר את שליטתה בתנועת אנשים אל הרצועה וממנה. ביוני 2007, סגרה את מעבר הנוסעים בארז והודיעה כי תאפשר מעבר אנשים' כ"מחוות הומניטאריות" בלבד. אולם, ניסיון של שנתיים מלמד כי גם במקרים הומניטאריים מובהקים לא תמיד מאפשרת ישראל את המעבר.

בין היתר, מגבילה ישראל באופן משמעותי את יציאתם של אנשים הזקוקים לטיפול רפואי שלא ניתן לקבל בתחומי הרצועה. על-פי נתוני האו"ם, מתוך 10,458 בקשות ליציאה מהרצועה למטרות רפואיות שהוגשו לישראל בשנת 2008, 4,157 בקשות (המהוות 40% מהמספר הכולל) נדחו או עוכבו כך שהחולים החמיצו את התור שנקבע להם בבית החולים. מדיניות זו חמורה במיוחד בהתחשב במצבה הקשה של מערכת הבריאות ברצועה אף לפני המצור, בשל העדר השקעה בתשתיות ובהכשרת רופאים וצוות רפואי במשך שנים ארוכות.