רקע

מתחילת האינתיפאדה השנייה, מטילה ישראל הגבלות קשות על חופש התנועה מרצועת עזה ואליה. במסגרת מדיניות זו, נותקו רצועת עזה והגדה המערבית זו מזו כמעט לחלוטין, ותנועת פלסטינים ביניהן צומצמה בצורה דרסטית. כניסתם של תושבי הרצועה לישראל לצורך ביקורי משפחה או לשם איחוד בין בני זוג נאסרה, וביקורי משפחות של אזרחים ותושבים ערבים של ישראל בעזה צומצמו למינימום. ישראל הקשתה על היציאה לחו"ל של כלל האוכלוסייה, ולגבי רבים, אסרה עליה לחלוטין.

ייצוא וייבוא סחורות הוגבל ולעיתים קרובות הופסק לחלוטין. בנוסף, רק למיעוט קטן מתושבי הרצועה הותר לעבוד בישראל ועשרות אלפים איבדו את מקור פרנסתם. ההגבלות על תנועת סחורות ועובדים שהטילה ישראל גרמו למיתון כלכלי עמוק ברצועה, לפגיעה ביכולת לעבוד ולירידה חדה בתנאי החיים. שיעור העוני ברצועה גדל בתקופה זו ביותר מארבעים אחוזים.

בספטמבר 2005 השלימה ישראל את ביצוע "תכנית ההתנתקות" שכללה את פירוק כל ההתנחלויות ברצועת עזה, פינוי תושביהן אל תוך שטח ישראל והסגת כוחות הצבא משטח הרצועה. עם השלמת יישום התכנית, הוציאה ישראל צו שהכריז על סיומו של הממשל הצבאי ברצועת עזה ובכך ביקשה לפטור עצמה מאחריות לשלומם ולרווחתם של תושבי הרצועה.  בכך התעלמה ישראל מהמציאות הקשה ששררה ברצועה בעקבות כיבושה המתמשך, מהסגר שהטילה עליה במשך יותר מעשור ומהתלות של הכלכלה הפלסטינית בשוק העבודה הישראלי ובסחר החוץ עמה.

נסיגת הצבא משטח הרצועה ופירוק ההתנחלויות הביאו לשיפור ניכר בחופש התנועה של האוכלוסייה הפלסטינית בתוך שטחה של רצועת עזה. אולם, גם לאחר יישום "תכנית ההתנתקות" ישראל ממשיכה לשלוט במעברים לישראל ובמרחב האווירי והימי של הרצועה וההחלטה לגבי תנועת אנשים וסחורות לתוך הרצועה וממנה נותרה בידיה. אמנם, מעבר רפיח פעל במשך שבעה חודשים לאחר "ההתנתקות" בעקבות הסכם בין ישראל לרשות הפלסטינית ואיפשר מעבר למצרים, אולם הוא נסגר לאחר חטיפת החייל גלעד שליט ביוני 2006.

ביוני 2007, לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, הידקה ישראל עוד יותר את שליטתה על המעברים ומאז אין לפלסטינים כמעט אפשרות לצאת מהרצועה או להיכנס אליה, לייבא או לייצא סחורות. כשלושה חודשים לאחר מכן, בתגובה להמשך הירי של רקטות הקסאם לעבר ישראל, החליט הקבינט הביטחוני להגדיר את הרצועה כ"ישות עוינת" ולנקוט צעדי ענישה קולקטיביים, בהם צמצום אספקת החשמל והדלק אל רצועת עזה.

הטלת המצור על רצועת עזה הביא לירידה משמעותית בנגישות האוכלוסייה למוצרי צריכה בסיסיים ולתרופות ולעלייה חדה במחירם. רוב המפעלים ברצועה ומאות בתי עסק פרטיים נסגרו. בשנת 2009 הגיע מספר המובטלים  ברצועת עזה לכ-140,000, שהם כארבעים אחוזים מכוח העבודה. מדיניות זו פוגעת בזכותם של תושבי הרצועה לעבוד ולהתפרנס בכבוד ובזכותם לתנאי מחייה נאותים.
לאחר יישום תכנית ההתנתקות המשיכו חלק מהארגונים הפלסטיניים ברצועת עזה לירות רקטות ומרגמות אל היישובים הישראלים הסמוכים לקו הירוק, בניגוד לעקרונות הבסיסיים של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, לפיהם ירי מכוון על אזרחים מהווה פשע מלחמה. מירי זה נהרגו מאז חודש ספטמבר 2005 ועד סוף חודש נובמבר 2009 11 אזרחים ישראלים.

ישראל, מצידה, הפעילה מגוון של אמצעים. בין השאר, ירה הצבא ירי ארטילרי לעבר שטחים שהגדיר כ"מרחבי שיגור הקסאמים" ושטחים הסמוכים לגבול הוגדרו כ"אזורי מוות",שהוראות הפתיחה באש בהם התירו ירי בפלסטינים הנוכחים בהם, גם אם אינם מסכנים חיים. כמו כן, הגבירה ישראל את פעולות ההתנקשות שלה נגד פלסטינים ברצועת עזה בטענה שהם מעורבים בהתקפות נגד ישראל. במסגרת מדיניות זו, הרגה ישראל גם עוברי אורח רבים. על-פי נתוני בצלם מאז יישום "תכנית ההתנתקות",  הרגה ישראל בפעולות מסוג זה 52 עוברי אורח, בהם 27 קטינים.

במהלך השנים שחלפו מאז ההתנתקות נכנס הצבא לתוך רצועת עזה במסגרת כמה מבצעים. כך, בעקבות חטיפתו של החייל גלעד שליט ב-26.6.06, פתחה ישראל במבצע צבאי רחב היקף שאותו כינתה "גשמי קיץ". המבצע כלל, בין השאר, הפצצה של תשתיות אזרחיות ופלישות למרכזי אוכלוסייה צפופים. מאז תקפה ישראל בשטח רצועת עזה כמה פעמים.

במסגרת כל פעולותיה אלה של ישראל, נהרגו ברצועת עזה עד ל-26.12.08 522 פלסטינים שלא השתתפו בלחימה, בהם 195 קטינים, 49 נשים ו-25 גברים מעל גיל 50.

ב--27 בדצמבר 2008 פתחה ישראל במבצע הנרחב ביותר, אותו כינתה "עופרת יצוקה", שנמשך עד ה-18.1.2009. הפגיעה באוכלוסייה האזרחית הפלסטינית במהלך מבצע זה הייתה חסרת תקדים - 1,384 פלסטינים נהרגו, מהם 762 אזרחים שלא השתתפו בלחימה ואלפים נפצעו. כמו כן, גרמה ישראל נזק עצום למבנים ולמתקני תשתית. בין היתר פגעה ישראל במתקני חשמל, מים וביוב שהיו על סף קריסה עוד טרם המבצע וגרמה לשיתוקם. על-פי נתוני האו"ם הרסה ישראל יותר מ-3,500 בתי מגורים ורבבות בני אדם נותרו ללא קורת גג וללא בית לשוב אליו.

בניגוד לעמדתה של ישראל לפיה לאחר ההתנתקות אין היא מחויבת עוד לדאוג לשלומם ולרווחתם של תושבי הרצועה, מטיל עליה המשפט הבינלאומי חובות מסוימות. על פי משפט זכויות האדם מחויבת ישראל לכבד את זכויותיהם של תושבי הרצועה בתחומים שבהם נותרה השליטה בידיה. חובות אלה נובעות הן מהיקף שליטתה בפועל בהיבטים מרכזיים בחיי תושבי הרצועה גם לאחר ההתנתקות והן מהתלות המוחלטת כמעט של כלכלת הרצועה במשק הישראלי כתוצאה מהכיבוש המתמשך.

כאשר מתנהל ברצועת עזה סכסוך מזוין , חלות על ישראל גם הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי, לפיו אזרחים חייבים להישאר מחוץ למעגל הלחימה. שני עקרונות בסיסיים - עקרון ההבחנה ועקרון המידתיות - נועדו להבטיח זאת. לפי עקרונות אלה, חל איסור מוחלט על התקפות מכוונות על אזרחים וגם כאשר ההתקפה מכוונת ליעד צבאי, אסור שהפגיעה הצפויה באזרחים תהיה מופרזת ביחס ליתרון הצבאי הישיר הצפוי ממנה. בנוסף, על ישראל להעניק במהלך הלחימה הגנה מיוחדות לקבוצות מסוימות ובהן חולים, פצועים וילדים, לאפשר מעבר חופשי של תרופות ומצרכי מזון חיוניים ולאפשר לצוותים רפואיים להגיש סיוע לפצועים ולחולים.