מבצע "עופרת יצוקה", דצמבר 2008 - ינואר 2009

בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-17 בינואר 2009 ניהל הצבא מתקפה ברצועת עזה, שכונתה "מבצע עופרת יצוקה", והייתה הנרחבת במתקפות הישראלית ברצועה מאז אוגוסט 2005. היקף הפגיעה באוכלוסייה האזרחית ומימדי הנזק שנגרמו במהלך מבצע זה הם חסרי תקדים. על-פי הערכות, למעלה מ-1,300 פלסטינים נהרגו, בהם כ-340 קטינים, ויותר מ-5,320 נפצעו. כן מוערך כי למעלה מ-1,200 בניינים נהרסו. רבבות נותרו ללא קורת גג וללא בית לשוב אליו.

סקירה ראשונית של התנהלות הצבא במהלך המבצע מעלה חשדות כבדים כי חיילים ומפקדים הפרו במהלכו את הוראות המשפט ההומניטארי הבינלאומי. חשדות אלה נוגעים לא רק להתנהגות של חייל זה או אחר אלא בעיקר לשאלות של מדיניות.

"אזורי מוות" סמוך לגדר

מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה ועד סוף שנת 2008 (לא כולל מבצע "עופרת יצוקה") הרגו כוחות הביטחון של ישראל לפחות 407 פלסטינים סמוך לגדר המקיפה את רצועת עזה. לפחות 131 מההרוגים לא היו מעורבים בלחימה, בהם 53 קטינים. ריבוי המקרים מעורר את החשד שצה"ל הגדיר אזורים משמעותיים הסמוכים לגדר כ"אזורי מוות" בהם מחייבות הפקודות את החיילים לפתוח באש באופן אוטומטי על כל אדם הנכנס אליהם, יהיו נסיבות הכניסה אשר יהיו. גורמים שונים בצה"ל, בהם הפרקליט הצבאי הראשי אביחי מנדנבליט, הכחישו בתוקף את קיומה של הוראה מעין זו. אולם, מקרי ההרג שאירעו מאז השלמת ההתנתקות מחזקים את החשד כי היא אכן קיימת. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה מסרב צה"ל לחשוף את הוראות הפתיחה באש ובניגוד לעבר מעביר אותן לחיילים בעל-פה בלבד, באמצעות המפקדים בשטח.

מאז השלמת ההתנתקות בספטמבר 2005 ועד סוף 2008 (לא כולל מבצע "עופרת יצוקה") נהרגו בסמוך לגדר המקיפה את הרצועה 31 אזרחים פלסטינים לא חמושים (מתוך 131 סה"כ). בין ההרוגים 14 קטינים. כ-12 מבין ההרוגים לא ניסו כלל להגיע אל הגדר, ונורו בעת ששהו מסיבות שונות במרחק של 100 עד 800 מטר ממנה. שבעה אזרחים נוספים נורו בעת שניסו לחצות את הגדר ולהסתנן לישראל לצרכי עבודה ושניים נורו בעת ששהו בסמוך לגבול עם ישראל. גרסת הצבא מאשרת את העובדה שאיש מהם לא נשא נשק או חומרי חבלה מסוג כלשהו. כמו כן, עולה מהתחקירים שערך בצלם, כי לא נעשה ניסיון להזהיר את הפלסטינים כי עליהם להתרחק מהאזור, ולא ניתנה להם הזדמנות להסגיר עצמם לידי החיילים. דובר צה"ל הסתפק בהודעה כי הירי בוצע לאחר שחיילים חשדו כי בכוונת הפלסטינים לירות עליהם או להניח מטען חבלה לצד הגדר.

אחד העקרונות המרכזיים במשפט ההומניטארי הבינלאומי הוא ההבחנה בין לוחמים לבין אזרחים שאינם נוטלים חלק בלחימה. בין השאר, אוסר עיקרון זה על תקיפה שמטרתה פגיעה באזרחים, וקובע כי כאשר אין זה ברור אם אדם כלשהו הוא אזרח או לוחם, חובה להתייחס אליו כאל אזרח. פתיחה אוטומטית באש על כל אדם הנכנס לשטח מסוים, ללא קשר לזהותו או לנסיבות הימצאותו במקום, כמו במקרים המתוארים לעיל, מהווה "ירי ללא הבחנה", שעלול להיחשב לפשע מלחמה.

צמצום "טווח הביטחון" ברצועת עזה

באפריל 2006, פורסם באמצעי התקשורת כי צה"ל צמצם את "טווח הביטחון" בין אזורים מיושבים ברצועת עזה לבין השטח אליו מבוצע ירי ארטילרי מ-300 מטר ל-100 מטר. מכיוון שטווח הפיזור של פגיעת גל פגז הוא כ-100 מטרים מהיעד, וירי הפגזים אינו מדויק מלכתחילה, מסכן צמצום הטווח במודע את חיי האזרחים הפלסטיניים החיים באזורים אלה.

הירי הארטילרי שמבצע צה"ל אינו ירי הגנתי המופנה בזמן אמת אל מקורות האש ואל משגרי טילי הקסאם. מדובר בירי אל מה שצה"ל מכנה "מרחבי שיגור הקסאם", אזורים נרחבים, מהם שוגרו, על-פי ההשערה, טילי קסאם במועד מוקדם יותר. מכאן שמדובר בהתקפה יזומה, שתכליתה ענישה או הרתעה ולא הגנה עצמית.

באחד המקרים, נהרגה כתוצאה מהקטנת טווח הביטחון, הילדה הדיל ר'בן, בת 9, מבית לאהיה, שפגז נחת בתוך ביתה. 12 מבני משפחתה נפצעו מפגיעת הפגז, בהם אמה ההרה ושלושת אחיה, בני 6-3. ב-16.4.06 עתרו ארגונים לזכויות האדם ובהם בצלם, לבג"ץ, בדרישה לבטל את החלטת צה"ל על צמצום "טווח הביטחון" לירי תותחים. העתירה תלויה ועומדת.

כלל יסוד בדיני הלחימה מחייב את הצדדים הלוחמים לכוון את פעולתם למטרות צבאיות ולהבחין בין לוחמים ואזרחים. כלל המידתיות, שהוא אחד מעמודי התווך של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, אוסר על ביצוע התקפה, גם כאשר היא מכוונת נגד יעד צבאי לגיטימי, אם ידוע שכתוצאה ממנה עלול להיגרם נזק שהוא מוגזם ביחס לתועלת הצבאית הצפויה מההתקפה. הריגתם ופציעתם של אזרחים כתוצאה מירי פגזים, המהווים נשק בלתי-מדויק, על מטרות הסמוכות לשכונות מגורים, מהווה הפרה חמורה של עקרונות היסוד של דיני הלחימה ופשע מלחמה.