משבר המים ברצועה: המים המסופקים אינם ראויים לשתייה

פורסם: 
6.2.14

נער ממלא מכל מים מהברזייה הציבורית של מתקן הטיהור של רשות המים של ח'אן יונס. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.2.14
נער ממלא מכל מים מהברזייה הציבורית של מתקן הטיהור של רשות המים של ח'אן יונס. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.2.14

מקור המים המרכזי ברצועת עזה הוא אקוויפר החוף. עוד לפני שישראל כבשה את הרצועה ב-1967, סבל האקוויפר משאיבת יתר וזו מעולם לא נפסקה. כיום, נשאבים מהאקוויפר כ-180 מלמ"ק בשנה, כשקצב המילוי שלו הוא רק 60-50 מלמ"ק בשנה. שאיבת היתר לאורך שנים גרמה לירידה משמעותית בגובה פני מי התהום, דבר שהביא לזיהום של מי האקוויפר כתוצאה מחדירה של מי ים מלוחים ועלייה של מי תהום מליחים שהיו בעומקי המאגר. בנוסף, קיימת ברצועת עזה בעיה ארוכת ימים של אי-טיפול בשפכים. בשנים האחרונות החריפה הבעיה, בעיקר בשל המחסור בחשמל החיוני לצורך טיהור השפכים. בנוסף, במהלך מבצע "עופרת יצוקה" פגעה ישראל גם במתקן הטיהור שברצועה וכתוצאה מכך גדלה כמות השפכים שלא טופלו. למרות שחלק מהתשתית שוקמה והונחה תשתית חדשה בערים שלא היו מחוברות בעבר לביוב, מתקני הטיהור ברצועה רחוקים מלעמוד בעומס הנדרש לצורך טיהור שפכים ברמה מספקת.

בשל מציאות זו, מי האקוויפר מכילים אחוזים גבוהים של חנקן וכלוריד, ובין 95-90% מהם אינם ראויים כלל לשתייה וגם השימוש בהם בחקלאות בעייתי.

אספקת המים

המים הנשאבים היום מאקוויפר החוף נחלקים ל-92.8 מלמ"ק המיועדים לצריכה עירונית וביתית ו-86 מלמ"ק המיועדים לשימושים חקלאיים. הצריכה הממוצעת לנפש ליום ברצועה הינה 90-70 ליטר. רוב התושבים רוכשים מי שתייה שטופלו במפעלי טיהור ממשלתיים, פרטיים, או כאלה המופעלים על ידי אגודות צדקה ברחבי הרצועה מרוכלים המגיעים לבתים.

בשל מגבלות טופוגרפיות, לא ניתן לאגור את מי השטפונות המגיעים לרצועת עזה ולהשתמש בהם והם אינם נלקחים בחשבון בחישוב כמויות המים ברצועה, בניגוד לחישוב שנעשה בישראל ובגדה המערבית. מקור המים הנוסף היחיד ברצועת עזה הוא חברת מקורות, המוכרת ללרצועה מים בהיקף של 4.2 מלמ"ק בשנה. בנוסף, הסכימה ישראל למכור לרצועה 5 מלמ"ק מים מותפלים בשנה, אולם עבודות התשתית להעברתם טרם הושלמו.

תשתית המים ברצועה נמצאת במצב ירוד. לפי נתוני רשות המים הפלסטינית מ-2011, אחוז הפחת ברצועה עומד על כ-44%. לשם השוואה, אחוז הפחד בגדה המערבית עומד על כ-34%. ברשת הארצית של מקורות ישנו פחת של כ-3% ובערים בישראל יש כ-12-10% פחת. מאז 2007 ישראל כמעט שאינה מאפשרת הכנסת סחורות וחומרי בניין לרצועה, עובדה המקשה על שיקום התשתות.

נכון לשנת 2009, ל-7% מתושבי הרצועה לא היתה מערכת מים זורמים בביתם. לפי נתוני האו"ם, בסוף שנת 2013 מספר זה צומצם, וכיום רק 3% מתושבי הרצועה אינם מחוברים לרשת המים הציבורית. עם זאת, חיבור לרשת המים אינו מבטיח אספקת מים סדירה: רק רבע ממשקי הבית ברצועת עזה מקבלים אספקת מים מדי יום, וגם הם רק למשך 8-6 שעות. ל-40% ממשקי הבית יש מים זורמים אחת ליומיים, למשך 8-6 שעות. ל-20% ממשקי הבית יש מים זורמים אחת לשלושה ימים למשך 8-6 שעות, ול-15% ממשקי הבית (הממוקמים בעזה, רפיח וג'באליא) יש מים זורמים למשך 8-6 שעות רק אחת לארבעה ימים.

אספקת המים וטיהורם תלויים באספקת החשמל, שאינה סדירה. גם כאשר אספקת החשמל עומדת בשיאה – כאשר תחנת הכוח מספקת את כמות החשמל המקסימלית, ובמקביל מסופק חשמל הנקנה מישראל וממצרים – אספקת החשמל ברצועה מספקת רק כ-70% מהדרישה, ותושבי הרצועה סובלים מהפסקות חשמל יזומות כעניין שבשגרה. כאשר קיים מחסור בדלק הפסקות החשמל עלולות להימשך עד 18 שעות ברצף.

ביוב ושפכים

הצפת ביוב בשכונת א-זייתון בעיר עזה, בעקבות המחסור בחשמל ותקלה בגנרטור של תחנה לשאיבת ביוב.  35,000 מ"ק של ביוב גולמי זרמו לשכונה. צילום: מוחמד סבאח, 13.11.13
הצפת ביוב בשכונת א-זייתון בעיר עזה, בעקבות המחסור בחשמל ותקלה בגנרטור של תחנה לשאיבת ביוב.  35,000 מ"ק של ביוב גולמי זרמו לשכונה. צילום: מוחמד סבאח, 13.11.13

תשתית הביוב וטיהור השפכים ברצועה נמצאות גם הן במצב ירוד. רבים מהתושבים כלל אינם מחוברים לביוב, והשפכים הביתיים מוזרמים לבורות ספיגה, המחלחלים למי התהום ומזהמים אותם. מדי יום, רק כ-25% ממי הביוב ברצועה –כ-30,000 מ"ק ליום, מטופלים וממוחזרים לצרכי חקלאות. כ-90,000 מ"ק של שפכים לא מטופלים או מטופלים חלקית זורמים מדי יום לים התיכון, דבר הגורם לזיהום, יוצר סכנות בריאותיות, ומזיק לתעשיית הדיג. כדי להשלים כראוי את הטיהור, מתקני הטיהור זקוקים לזרם חשמלי רציף לכל אורך התהליך, הנמשך 14 יום. בשל הפסקות החשמל הרבות, נפגע הליך הטיהור. טיפול ראוי בשפכי הרצועה עשוי היה לאפשר שימוש בשפכים מטוהרים לצורכי המגזר החקלאי ברצועה ולצמצם את השאיבה ממערכת מי התהום.

ממדי הזיהום

שני הגורמים המרכזיים לזיהום מי התהום ברצועה הם עלייה ברמת הכלורידים, הנגרמת בשל המלחת המים, ועלייה ברמת החנקות, הנגרמת בשל זיהומים, בעיקר מהשימוש בחומרי הדברה לחקלאות ומחדירה של מי ביוב לאקוויפר. בסקר שנעשה בשנת 2012 על ידי רשות המים הפלסטינית ברצועת עזה, התגלו ממצאים מדאיגים על החמרת הזיהום בחלק ניכר מ-213 הבארות ברצועה:

  • 31 בארות (כ-15% מכלל הבארות) זוהמו מחדירה של מי ים. מדובר בעיקר בבארות באזור המערבי, הקרוב לחוף, ובאזור ח'אן יונס, שם חדרו מי ים גם לבארות המרוחקות מקו החוף בעקבות הסרת דיונות וקדיחת בארות לחקלאות.
  • ב-64 בארות (כ-30% מכלל הבארות) נראו סימני זיהום ראשונים עקב חדירת מים מליחים מסחף או ממעמקי האקוויפר. מדובר בתופעה נרחבת בעיקר במזרח ובצפון-מזרח הרצועה. בנוסף, ב-40 בארות (כ-19% מכלל הבארות), הממוקמות בעיקר במזרח הרצועה ובמרכזה, נמשכה מגמה של זיהום כתוצאה מחדירת מים מליחים שזוהתה כבר בבדיקות בשנים קודמות.
  • רק כרבע מהבארות הכילו כמות כלורידים (המעידים על מליחות המים) הנמוכה מ-250 מ"ג לליטר, רמת התקן של ארגון הבריאות העולמי; כרבע הכילו רמות כלורידים של 600-250 מ"ג/ליטר; כרבע הכילו רמות כלורידים של 1000-600 מ"ג/ליטר; וכרבע הכילו רמות כלורידים של מעל 1000 מ"ג/ליטר.

רק 21.5% מהבארות ברצועה מכילות אחוז חנקות הנמוך מ-50 מ"ג לליטר, שהוא התקן של ארגון הבריאות העולמי. בארות אלה ממוקמות באזורים שבהם הפעילות החקלאית מוגבלת. ב-31.5% מהבארות ברצועה עומדת רמת החנקות על 100-50 מ"ג לליטר, ב-38% מהבארות היא עומדת על 200-100 מ"ג לליטר, וב-9% מהבארות, הממוקמות בערים הגדולות בכל רחבי הרצועה, עומדת רמת החנקות על מעל 200 מ"ג לליטר.

הצלבת הנתונים על שני סוגי הזיהום בבארות ברצועה מלמדת כי רק ב-14 בארות (כ-6.5% מכלל הבארות) ברצועה נשאבים מים העומדים בתקני ארגון הבריאות העולמי.

ביוב לא מטופל מוזרם לים בצפון רצועת עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.2.14
ביוב לא מטופל מוזרם לים בצפון רצועת עזה. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 4.2.14

הכנסת ציוד לצורך שיפור ושיקום התשתית ברצועה

במאי 2010 הודיעה ישראל על הקלות בהכנסת סחורות לרצועה במסגרתן תותר הכנסת סחורות ללא הגבלה, למעט חומרים אותם היא מגדירה כ"דו-שימושיים" – כאלה העלולים לתפיסתה לשמש גם לצרכים צבאיים. ישראל מתירה רק הכנסה מוגבלת של חומרים כאלה, ורק עבור פרויקטים שאושרו על ידי הרשות הפלסטינית ואשר נתונים לפיקוח של ארגונים בינלאומיים.

הציוד והחומרים הדרושים לשיקום תשתית המים ומתקני טיהור השפכים ברצועה, הכולל משאבות מים, צינורות, גנראטורים, מלט לבניין, כלור ועוד, מוגדרים על ידי ישראל כ"דו-שימושיים". בשל הכמויות המוגבלות שהוכנסו, ומשום שהארגונים הבינלאומיים נמנעו משימוש בחומרים שהוברחו לרצועה דרך המנהרות (שפעולתן הופסקה ממילא על-ידי מצרים ביוני 2013) קצב ההתקדמות בהנחת התשתית ברצועה, בשיפורה ובשיקום הנזקי שנגרמו במהלך מבצע עופרת יצוקה הוא איטי. ארגונים בינלאומיים, בהם הבנק העולמי, UNDP ו-USAID, מקדמים פרוייקטים לבניית מתקני טיהור חדשים, לשדרוג הקיימים ולהנחת תשתית לחיבור תושבים למערכת הביוב המרכזית. אולם, פרוייקטים אלה תלויים במימון רב, בהליך אישור ארוך בתוך הארגונים עצמם, ובהיתר ישראלי להכנסת ציוד עבור הפרוייקט. כל אלה נמשכים זמן רב והפרויקטים מתקדמים בקצב איטי, שאינו עונה על צרכי התושבים.

המלצות תכנית האו"ם לאיכות הסביבה

כבר בשנת 2009 המליצה תכנית האו"ם לאיכות הסביבה להפסיק את שאיבת המים ממאגר מי התהום אקוויפר החוף ברצועת עזה כדי למנוע את התמוטטות משק המים ברצועה. אולם, שאיבת היתר מהאקוויפר נמשכת, בין השאר בשל היעדר מקורות מים חלופיים לתושבי הרצועה. כיום, לא מיושמת כל תכנית לפתרון ארוך טווח של משבר המים ברצועה.

רשות המים הפלסטינית ותכנית האו"ם לאיכות הסביבה מתריעות כי האקוויפר עבר את נקודת האל-חזור מבחינת האפשרות לשקמו וכי החל בשנת 2016 לא ניתן יהיה עוד לשאוב ממנו מים.

על-מנת להתמודד עם משבר המים החמור ברצועה, המליצה תכנית האו"ם שכל הצדדים הנהנים מהאקוויפר – ישראל, הרשות הפלסטינית, ממשלת חמאס ומצרים – יפעלו יחד לעצירת ההידרדרות המהירה במצבה של מערכת מי התהום אקוויפר החוף, המשמשת את תושבי הרצועה, ולמציאת מקורות נוספים לאספקת מים ראויים לשתייה לתושבי הרצועה. במקביל, על ישראל לאפשר לאלתר הכנסת חומרים וציוד לשיקום ולפיתוח מערכות המים והטיפול בשפכים.