רצועת עזה

עזה היום

לפני שנה בדיוק החלו ההפצצות על עזה. עבור מאות אלפי בני אדם ברצועה הסיוט של הקיץ שעבר הפך למציאות מתמשכת. בעזה יש היום כ-100 אלף עקורים מחוסרי בית שמתגוררים אצל קרובי משפחה, באוהלים, בבתים שכורים או בתוך חורבות ביתם. במהלך הקיץ שעבר נהרסו כליל או חלקית קרוב ל-20 אלף בתים ומאות אלפי תושבי עזה גרים ב-150,000 יחידות דיור שניזוקו. גם לאחר תום הלחימה המשיך בצלם להביא את סיפוריהם של תושבי עזה, המתמודדים עם תוצאותיה עד היום.
האווירה בח'וזאעה קשה ולא עושה שום חשק ללמוד. הרחובות והבתים הרוסים. לא משנה לאן אתה הולך אתה רואה הרס ותמונות של הרוגים על הקירות והדלתות. בהתחלת השנה התקשיתי מאוד להתרכז. הייתי יושבת שעות ללמוד אבל לא מצליחה ללמוד הרבה. הדברים הקשים שראיתי בתקופה המלחמה רדפו אותי. כל הזמן חשבתי על החיים שלנו לפני המלחמה, ואיך אנחנו היום, מחוסרי בית. המלחמה כפתה עלינו מציאות איומה.
מהא אבו מוטלק, תלמידת תיכון בת 17
+להצגת ההמשך
חבר שלי עלא אל-דחרוג' נהרג בהפצצה בקיץ. במועדון הכדורגל תלו תמונה גדולה שלו וקראו לאחת הקבוצות על שמו. מאז שהוא נהרג אני משחק פחות כדורגל. האהבה שלי למשחק באה מהחברות שלנו. אני עדיין בהלם ממה שקרה, ואני מקווה שלא תהיה עוד מלחמה. אני מפחד לאבד חברים נוספים.
מועתז אל-עזאייזה, ,תלמיד תיכון בן 16
+להצגת ההמשך
בחצות, חיל האוויר הישראלי הפציץ את המגדל שבו הייתה הדירה שלנו. שמעתי היטב את ההפצצה. עם הטיל הראשון ששוגר למגדל נזכרתי איך עאהד ואני התחלנו לחפש דירה לקנות, ואיך צבענו את הדירה וסידרנו בה את הרהיטים. חשבתי על החיים שלי עם עאהד בדירה שלנו. על השיפוצים שעשינו והרהיטים החדשים שקנינו. תשע שנים חיינו שם ביחד
מיאדה זקות
+להצגת ההמשך
כלתי הודיעה לי שכולנו חייבים לצאת מהבניין כי הולכים להפציץ אותו. כל הדיירים החזיקו את הילדים שלהם וכמה חפצים... אנשים אמרו שההפצצה תכוון למשרד תקשורת של חמאס בקומה ה-11... אחרי כמה דקות שמענו שני פיצוצים ואז המגדל התמוטט. רעדתי כולי. הלב שלי דפק כל כך חזק שהרגשתי שהוא יצא ממקומו. הכל נהרס, שלוש הדירות שלי ושל הילדים שלי. בכיתי ולא האמנתי שהמגדל התמוטט.
מרים אבו ריא
+להצגת ההמשך
העמותה מנסה לתת לנו כל מה שאנחנו צריכים במקום החדש. אני אהבתי מאוד המבנה הישן שלנו. הוא היה יותר גדול יותר והייתה לו גינה גדולה, עם עצים ופרחים. כל יום היו לוקחים אותנו לשבת בגינה. אני גם מתגעגעת לחברות שלי עולא וסוהא שנהרגו, ולסאלי. חיינו ביחד הרבה שנים, והתרגלתי לראות אותן כל יום. אני לא יודעת למה כל זה הגיע לנו ובמה היו אשמות החברות שלי שנהרגו.
מאי חמאדה, חוסה במעון לבעלי מוגבלויות
+להצגת ההמשך
מאחורי הבית הייתה לנו חלקת אדמה של חמישה דונם עם עצי תפוז, לימון וזית וכמה דקלים שהיו מקור הפרנסה היחיד שלנו חוץ מהקצבה הקטנה שלי. עבדתי כל יום באדמה, טיפלתי בעצים, השקיתי וקטפתי ומכרתי את היבול. בקיץ הפציצו את האדמה שלנו והרבה מהעצים נהרסו. גם הבית שלנו ניזוק. כואב לי מאוד מה שקרה לאדמה ולעצים שלי. אני מרגיש שלקחו לי חלק משגרת החיים.
מוחמד אבו חאלוב, פנסיונר
+להצגת ההמשך
עקורי הקיץ חיים עדיין בבתי ספר
ח'וזאעה, ינואר 2015
תחקירן בצלם בצפון רצועת עזה, מוחמד סבאח, מתעד בתקופה האחרונה את החיים בין החורבות שהותירה הלחימה. הוא מספר: "במהלך הלחימה ב"צוק איתן" לא יכולנו להסתובב כמעט ברחבי הרצועה ולתעד את המתרחש, בגלל הסכנה לחיים שלנו. בשלושת החודשים האחרונים, אני ח'אלד אל-עזאייזה ומוחמד סעיד, תחקירני בצלם ברצועת עזה, עוברים משכונה לשכונה, מבית לבית. מצלמים את מה שהיו פעם שכונות תוססות ובתי מגורים צפופים והיום נותרו מהם רק חורבות, ופוגשים את האנשים שחיים בלי כלום בין ההריסות. אנחנו שומעים מהם על הניסיונות להתגונן מהקור ומהגשם, על הייאוש ועל חוסר האונים. ממדי ההרס הם בלתי נתפסים, כמו חלום בלהות. רק הילדים, שמשחקים בתוך החורבן נותנים קצת תקווה."
בלוג הצילום: רצועת עזה, דצמבר 2014 - חיים בין החורבות
+להצגת ההמשך
ב-2012 בנינו בית. שמחנו מאוד. הרגשתי כאילו העולם כולו שייך לי. הבית הופצץ וגם ביתם של ההורים של בעלי. הכוחות הישראליים עקרו וגרפו את עצי הזית והלימון שהיו מקור ההכנסה היחיד שלנו. מאז אני ומשפחתי גרים בבית הספר וסובלים מתאנים קשים מאוד. אין פה מענה על הצרכים הכי בסיסיים. אנחנו סובלים כל הזמן משפעת בגלל הקור. אנחנו מחכים שהעולם יעזור לנו ונוכל לפחות לשוב לבתים שלנו.
שורוק אבו טועיימה
+להצגת ההמשך
בכיתה ו' הכרתי את עלאא. היינו חברים ממש טובים. בילינו ביחד את רוב הזמן שלנו, בבית הספר או באימונים של מועדון הכדורגל. אמרו לי שעלאא נהרג בהפגזה על בית החולים. התחלתי ללכת לשם. לא פחדתי ולא היה לי אכפת מההפגזות. כל מה שחשבתי עליו היה עלאא. בדרך לבית הספר אני בדרך כלל נכנס לבית הקברות ומבקר את הקבר שלו לכמה דקות.
מועתז אל-עזאייזה, בן 15
+להצגת ההמשך
משפחת אל-קרה גרה באוהל ליד הריסות ביתה בח'וזאעה
אני גר עכשיו באוהל ליד הבית ההרוס שלנו. מה שאני לובש זה הבגדים היחידים שנשארו לי. פעם היה לי חדר ביחד עם אחי והיו לנו ארון מלא בבגדים וגם הרבה צעצועים שאבא שלי קנה לנו. אבל עכשיו אני לא עצוב בגלל זה, אני עצוב רק בגלל שאבא שלי מת. אם הוא היה איתנו כאן זה היה מפצה על הכל, והוא היה קונה לנו בגדים ובית חדש".
שאדי ברכה, בן 12
+להצגת ההמשך