אזורים אסורים לכניסה סמוך לגדר המערכת ברצועת עזה

פורסם: 
1.1.11
עודכן: 
14.10.12

מאז פרצה האינתיפאדה השנייה ועד ליישום "תכנית ההתנתקות" ב-11.9.05, הרגו כוחות הביטחון של ישראל לפחות 283 פלסטינים סמוך לגדר המקיפה את רצועת עזה. לפחות 105 מההרוגים היו אזרחים שלא השתתפו בלחימה. מאז ועד ל-30.9.12, הרגו כוחות הביטחון של ישראל 213 פלסטינים סמוך לגדר המערכת. לפחות 154 מהם היו אזרחים אשר לא השתתפו בלחימה, בהם 17 קטינים.

ריבוי המקרים עורר בעבר את החשד שהצבא הגדיר שטחים נרחבים הסמוכים לגדר כאזורים אסורים בכניסה, שהוראות הפתיחה באש החלות בהם מתירות ירי חי בכל מי שנכנס אליהם, גם אם לא נשקפת ממנו סכנה. גורמים שונים בצבא, בהם הפרקליט הצבאי הראשי האלוף אביחי מנדנבליט, הכחישו בתוקף את קיומה של הוראה מעין זו.

למרות הכחשה זו, בתחילת שנת 2010 הפיץ הצבא ברחבי הרצועה כרוזים שבהם הוא מתריע בפני התושבים כי אסור להתקרב לטווח של 300 מטרים מהגדר וכי נגד המפרים איסור זה יינקטו כל הצעדים, כולל ירי. בהודעת דובר צה"ל מתאריך 28.4.2010, נאמר כי "השטח הסמוך לגדר המערכת מהווה שטח לחימה". מדיניות הפתיחה באש המקלה הנהוגה באזורים אלה מעמידה בסיכון את החקלאים ואת תושבי האזורים הסמוכים. סכנה זו חמורה יותר בשל העובדה שהאזור אינו מסומן, בניגוד לפסיקת בג"ץ שקבע כי "אזורי ביטחון מיוחדים" צריכים להיות מסומנים באופן ברור. בנוסף, בעשרות מקרים שתיעדו בצלם וארגונים נוספים, ירה הצבא באנשים שהיו במרחק גדול בהרבה מגדר המערכת, עד למרחק של כקילומטר וחצי, גם במקרים שבהם עולה בבירור מתחקיר בצלם כי לא נשקפה מהם כל סכנה. במקרים רבים, לא נעשה כל ניסיון לעצור את האנשים והירי נעשה ללא כל אזהרה מראש. במקרים שבהם ניתנה אזהרה, היא ניתנה בעברית בלבד.

לפי נתוני האו"ם שטחם הכולל של האזורים שהכניסה אליהם נאסרה רשמית או הוגבלה בפועל בשל סכנת ירי ממשית עומד על כ-62.6 קמ"ר, שהם כ-17% משטח הרצועה. קיומם של האזורים האסורים בכניסה משפיע על כ-113,000 איש, המהווים 7.5% מאוכלוסיית הרצועה. השפעות אלה כוללות פגיעה בבית המשפחה, באדמותיה, במקום העבודה של מי מבני המשפחה, או במקום הלימודים של הילדים מאחר ששבעה בתי ספר שוכנים בתוך התחום המוגבל בכניסה.

בצלם פנה לדובר צה"ל וביקש הבהרות לגבי גבולות השטח האסור, הוראות הפתיחה באש החלות בו והאמצעים שבהם נוקט הצבא על-מנת למנוע פגיעה בחפים מפשע. בתשובתו מתאריך 24.5.10, הסתפק דובר צה"ל באמירה כללית ובלתי מספקת לפיה מדיניות זו נובעת מ"חשש מביצוע פעולות טרור".

פגיעה בחקלאות

בשטחים המסוכנים לכניסה, המשתרעים בחלק מהאזורים עד מרחק של כקילומטר וחצי מגדר המערכת, נמצאות כ-35% מהאדמות הראויות לעיבוד ברצועה. סגירתם של שטחים אלה פוגעת בפרנסתם ובשגרת חייהם של החקלאים והתלויים בהם, המונים עשרות אלפי בני אדם.

בעבר גידלו התושבים בשטחים אלה עצי פרי וחממות. חלק מהשטחים באזור זה אף שימשו בעבר לרעיית צאן ובקר שגודלו לצורך מאכל. אולם, לאחר שהצבא השחית רבים מהגידולים באזור, העדיפו חקלאים רבים לעבור לגידולים המצריכים פחות טיפול ואשר אינם חוסמים את שדה הראיה של הצבא. כיום נפוצים באזורים אלה גידולי בעל, שאינם מצריכים השקיה, ביניהם חיטה, שעורה, שעועית וירקות למיניהם. חקלאים המעבדים אדמות באזור זה סובלים כמו יתר חקלאי הרצועה מההגבלות הישראליות על שיווק התוצרת החקלאית.

על-פי נתוני האו"ם, שווי הרכוש שנהרס באזורים הסמוכים לגדר מאז שנת 2005 נאמד בכ-308 מיליוני דולר ארה"ב (כולל ההרס שנגרם במהלך מבצע "עופרת יצוקה"). רכוש זה כולל 18,000 דונם מטעי פירות, 5,800 דונמים של חממות, כמעט אלף מבני מגורים, יותר מ-300 בארות מים ושישה בתי חרושת. על-פי ההערכה, הפגיעה בגידולים והגבלות הגישה לאדמות גורמים לאובדן פוטנציאלי שנתי של 75,000 טונות תוצרת חקלאית, ששוויה מוערך בכחמישים מיליון דולר ארה"ב. הפסקת העיבוד של שטחים חקלאיים באזורים אלו עלולה להביא להידלדלות משאבי הקרקע ובעתיד אף למדבור אותם אזורים.

פגיעה באוספי חצץ

תחום עיסוק נוסף שהתפתח ברצועה הינו איסוף שברי בניין לצורך הכנת חצץ מחורבות המבנים שנהרסו במהלך מבצע "עופרת יצוקה" וכן מחורבות אזור התעשייה ארז וההתנחלויות שפונו בצפון הרצועה. חלק מהאזורים הללו מוגדרים כאזורים "אסורים בכניסה". איסוף החצץ הפך לעיסוק חיוני בשל ההגבלות החמורות על הכנסת חומרי גלם לבנייה לרצועה ונחשב לענף רווחי יחסית המכניס בין ארבעים לשמונים ש"ח ליום עבודה. מבדיקת בצלם עולה כי רוב העוסקים בתחום זה הינם צעירים ורבים מהם הינם קטינים מתחת לגיל 18 אשר עזבו את הלימודים על-מנת לפרנס את משפחותיהם.

למרות שמדובר בעיסוק משתלם, הוא מסוכן: ברשות בצלם וארגוני זכויות אדם אחרים עדויות ותיעוד וידאו של עשרות מקרים שבהם ירו חיילים באזרחים פלסטינים שעבדו באזורים הסמוכים לגדר המערכת שבין רצועת עזה לישראל ופצעו אותם.

מהעדויות שבידינו עולה כי בחלק מהמקרים אוספי החצץ שהו במרחק של פחות מ-300 מטרים מגדר המערכת, באזור שעליו הכריז הצבא כשטח צבאי סגור. במקרים אחרים שהו הנפגעים במרחק גדול יותר, מחוץ לשטח שהוגדר כאסור. העדים מספרים כי ניתנו להם אזהרות בעל פה בעברית, שחלקם לא הבינו אותן. כן נטען כי הצבא הקציב להם כמה דקות לפנות את השטח אך החיילים התחילו לירות עוד בטרם חלף הזמן שהוקצב. חלק מהעדים דיווחו על פציעה פיזית שנגרמה להם, בדרך כלל בגפיים, ואחרים דיווחו על ירי הרתעתי באוויר המבוצע כשגרה, ועל פגיעה בבהמות המשא שלהם.

הפגנות

בעקבות ההכרזה הרשמית על סגירתם של האזורים שלאורך גדר המערכת לכניסת פלסטינים קיימו ועדות ההתנגדות העממית הפגנות נגד מדיניות זו במשך מספר חודשים. בהפגנות השתתפו תושבים מהאזור ופעילים של ארגונים פלסטיניים שונים. במספר מקרים יידו המפגינים אבנים לעבר עמדות הצבא אולם באף אחת מהן לא נעשה שימוש בנשק מצד המפגינים. ההפגנות החלו בבית לאהיא עוד בשנת 2009, אך בחודשים הראשונים של שנת 2010 הן התקיימו בכל רחבי רצועת עזה והשתתפו בהן גם פעילים בינלאומיים.

מעדויות שגבה בצלם עולה כי במספר מקרים ירה הצבא על מפגינים שהתקרבו לגדר המערכת, גם מבלי שאלה סיכנו את חיי החיילים ומבלי שניסו לעבור את הגדר. למשל, בהפגנה שהתקיימה ב-24.4.10 ניסו המפגינים להציב במקום דגלים פלסטיניים במרחק של כחמישים מטרים מגדר המערכת. החיילים פתחו באש ושלושה מפגינים נפצעו. בתיעוד וידיאו של הפגנה אחרת, שהתקיימה ב-28.4.10, ניתן לראות קבוצה של מפגינים במרחק של כמאה מטרים מהגדר אשר יידתה אבנים לעבר חיילים שהיו בעמדה שבעברה השני של הגדר. החיילים ירו ירי חי על המפגינים, שממנו נהרג אחד ממשתתפי ההפגנה, אחמד סלימאן סאלם דיב, בן 19.

ההכרזה הגורפת על אזורים נרחבים, המספקים פרנסה לאלפי בני אדם, כשטח שבו ניתן לירות על כל אדם, גם מבלי שנשקפת ממנו סכנה כלשהי, אינה חוקית. ירי על אנשים שאינם מסכנים את כוחות הביטחון או את אזרחי ישראל מפר את העיקרון המרכזי של המשפט ההומניטארי הבינלאומי, והוא עיקרון ההבחנה בין לוחמים לאזרחים. מחובתה של ישראל להגן על אזור הגבול ולמנוע פעילות נגדה, אולם עליה לעשות זאת במסגרת החוק, תוך הימנעות מפגיעה באנשים שאינם מאיימים על בטחונה. על ישראל לשנות מדיניות זו לאלתר.