שליטה ישראלית במרחב האווירי ובמים הטריטוריאליים של רצועת עזה

פורסם: 
1.1.11

בתכנית ההתנתקות נקבע כי "ישראל תשלוט באופן בלעדי במרחב האווירי של עזה ותמשיך לקיים פעילות צבאית במרחב הימי של רצועת עזה". לפיכך, גם היום נתונים המרחב האווירי של הרצועה ומימיה הטריטוריאליים תחת שליטה ישראלית בלעדית, כפי שהיו מאז כבשה ישראל את רצועת עזה בשנת 1967.

השליטה במרחב האווירי מעניקה לישראל, בין השאר, יכולת לפקח על הנעשה על הקרקע ויכולת להתערב בשידורים השונים הנעשים דרך האוויר, בהם שידורי רדיו וטלוויזיה. השליטה במרחב הימי מאפשרת לישראל, בין היתר, להגביל את פעילות הדיג של תושבי הרצועה.

בשל המשך השליטה של ישראל בתחומים אלה, הרשות הפלסטינית אינה יכולה להפעיל מיוזמתה נמל ים או נמל תעופה. מציאות זו פוגעת בחופש התנועה אל רצועת עזה וממנה וביכולתם של תושבי הרצועה לקיים סחר חוץ.

השליטה במרחב האווירי

ישראל מטיסה מעל רצועת עזה מדי יום מטוסי קרב ומגוון מטוסי מודיעין. באמצעות כלי הטיס הללו ואמצעים נוספים, יכולה ישראל לפקח על הנעשה ברצועה ואף לבצע תקיפות אוויריות על יעדים ברצועה כל אימת שתחפוץ.

הסכמי אוסלו הותירו בידי ישראל את השליטה הבלעדית במרחב האווירי של רצועת עזה אולם נקבע בהם גם שהפלסטינים יוכלו להקים שדה תעופה ברצועה. שדה התעופה אכן הוקם ונפתח בשנת 1998 ומדי שבוע יצא ממנו מספר מצומצם של טיסות למדינות ערב. נוסעים שהגיעו לשדה הוסעו באוטובוס למסוף הגבול ברפיח, שם נבדקו על-ידי כוחות הביטחון הישראליים, בדומה לעוברים למצרים בדרך היבשה, והוסעו בחזרה לשדה התעופה. ב-8.10.2000, מיד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, השביתה ישראל את שדה התעופה ומאז הוא לא שב לפעול. בדצמבר 2001 אף הפציץ חיל האוויר את מסלולי ההמראה והנחיתה בשדה התעופה. בתקופת האינתיפאדה השנייה ועד להשלמת תכנית ההתנתקות, שימש שדה התעופה כבסיס צבאי ישראלי ולאחר ההתנתקות התגלה כי החיילים ששהו במקום השחיתו והרסו את המבנים. במסגרת "הסכם המעברים" שנחתם בין ישראל לרשות הפלסטינית בחודש נובמבר 2005, הכירה ישראל בחשיבותו של שדה התעופה בעזה והתחייבה לדון עם הפלסטינים בהסדרת חידוש פעילותו. עד כה לא התקיים כל דיון בנושא זה.

השליטה במים הטריטוריאליים

לאורך רצועת החוף של עזה לא הוקמה גדר גבול אך לתושבי הרצועה אין גישה חופשית לים. פלסטיני המעוניין לשוט בים נדרש לבקש לשם כך היתר מישראל וגם מי שקיבל היתר כזה מוגבל במרחק אליו הוא יכול לשוט. ספינות חיל הים הישראלי פותחות באש לא פעם על כלי שיט שהתרחקו מהחוף מעבר להגבלה זו.

ב"הסכם הביניים" שנחתם בין ישראל לבין אש"ף התחייבה ישראל להתיר לספינות דייג מעזה לשוט עד למרחק של כעשרים מייל ימי (כ-37 ק"מ) מקו החוף, מלבד כמה אזורים אליהם נאסרה הכניסה כליל. בפועל, לא הקצתה ישראל היתרי שיט לכל המבקשים ואיפשרה דיג למרחק של עד שנים עשר מייל ימי לכל היותר. לאחר ההתנתקות צמצמה ישראל את תחום השיט המותר אף יותר ומאז חטיפתו של החייל גלעד שליט ב-25.6.06 היא מגבילה אותו לרצועת חוף קצרה ולמרחק שהצטמצם לשלושה מייל ימי בלבד. כתוצאה מכך ענף הדיג של עזה, מקור פרנסה לרבבות מתושבי הרצועה ומקור מזון חשוב לתושביה, ספג מכה קשה.

במסגרת ההסכמים השונים שנחתמו בין ישראל לבין הפלסטינים מאז ראשית תהליך אוסלו הוסכם שוב ושוב כי הצדדים יפעלו לקידום הקמת נמל ים בעזה ולהסדרת פעילותו. בקיץ של שנת 2000 אף החלו עבודות תשתית להקמת הנמל אולם באוקטובר אותה שנה, לאחר שפרצה האינתיפאדה השניה, הפציצו מסוקי חיל האוויר של ישראל את אתר הבנייה של הנמל. בעקבות זאת, השהו המדינות התורמות לרשות הפלסטינית את מימון הפרויקט והעבודות לא חודשו עד היום. בהסכם המעברים משנת 2005 הסכימה ישראל להתיר את חידושן של העבודות להקמת הנמל. בנוסף, בכדי שתורמים ומשקיעים זרים יהיו נכונים להשקיע בפרוייקט, התחייבה ישראל לתת ערבויות לכך שלא תפגע שוב בנמל ולכך שתשתף פעולה בקביעת ההסדרים הביטחוניים והאחרים הנחוצים כדי לאפשר את תפעולו. לפי שעה, דבר מכל זה לא נעשה. '