שליטה ישראלית במרחב האווירי ובמים הטריטוריאליים של רצועת עזה

עם השלמת יישום "תכנית ההתנתקות", ב-12.9.05, הוציא מפקד פיקוד הדרום, האלוף דן הראל, מנשר המודיע על סיום הממשל הצבאי ברצועת עזה. בכך, גורסת ישראל, תמה שליטתה ברצועה והיא אינה אחראית עוד לנעשה בה. ברם, לצד טענה זו, אותה עיגנה ישראל בלשון תכנית ההתנתקות, קובעת התכנית גם כי "ישראל תשלוט באופן בלעדי במרחב האווירי של עזה ותמשיך לקיים פעילות צבאית במרחב הימי של רצועת עזה". ואכן, גם לאחר ההתנתקות, נתונים המרחב האווירי של הרצועה כמו גם מימיה הטריטוריאליים תחת שליטה ישראלית מלאה ובלעדית, כשם שהיו מאז כבשה ישראל את רצועת עזה בשנת 1967.

השליטה במרחב האווירי מעניקה לישראל, בין השאר, יכולת לפקח בקלות וביעילות על הנעשה על הקרקע, ויכולת להתערב בשידורים השונים הנעשים דרך האוויר, בהם שידורי רדיו וטלוויזיה. השליטה במרחב הימי מאפשרת לישראל, בין היתר, להגביל את פעילות הדיג של תושבי הרצועה.

כפועל יוצא מהמשך השליטה בתחומים אלה, הרשות הפלסטינית אינה יכולה להפעיל נמל ים או נמל תעופה, אלא באישורה של ישראל. בניגוד להתחייבויות שנטלה על עצמה, ישראל ממאנת לתת את האישורים הדרושים בטענה כי שיקולים ביטחוניים אינם מאפשרים זאת. כתוצאה מכך, נגרמת פגיעה ישירה בחופש התנועה אל רצועת עזה וממנה וכן ביכולתם של תושבי הרצועה לקיים סחר חוץ.

השליטה במרחב האווירי

בשמי עזה מתעופפים לא מעט כלי טיס, כולם ישראליים. ישראל מטיסה מדי יום מטוסי קרב, ומגוון מטוסי מודיעין וכלי טיס אחרים מעל לרצועה. באמצעות כלי הטיס הללו ואמצעים נוספים, ישראל מפקחת על הנעשה ברצועה וביכולתה לשלוט בכל השדרים שמנסים תושבי הרצועה להעביר דרך האוויר, להתערב בהם או לחסום אותם. בשל שליטתה המוחלטת במרחב האווירי, יכולה ישראל גם לבצע תקיפות אוויריות על יעדים ברצועה כל אימת שתחפוץ והיא אכן מרבה להשתמש בכוחה זה.

מתושבי הרצועה שוללת ישראל כל אפשרות להמריא לאוויר. הסכמי אוסלו הותירו בידי ישראל את השליטה הבלעדית במרחב האווירי של רצועת עזה, אך במסגרתם, התירה ישראל לפלסטינים להקים ברצועה שדה תעופה. שדה התעופה נפתח בשנת 1998, ומדי שבוע יצא ממנו מספר מצומצם של טיסות למדינות ערב. נוסעים שהגיעו לשדה, הוסעו באוטובוס למסוף הגבול ברפיח, שם נבדקו על-ידי כוחות הביטחון הישראליים, בדומה לעוברים למצרים בדרך היבשה, והוסעו בחזרה לשדה התעופה. ב-8.10.2000, מיד לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, השביתה ישראל את שדה התעופה ומאז לא שב לפעול. בדצמבר 2001 אף השחיתו מטוסי תקיפה ישראלים את מסלולי ההמראה והנחיתה בשדה התעופה. בתקופת האינתיפאדה השנייה ועד להשלמת תכנית ההתנתקות, שימש שדה התעופה כבסיס צבאי ישראלי. לאחר ההתנתקות, התברר כי החיילים ששהו במקום השחיתו והרסו את המבנים בשדה. במסגרת "הסכם המעברים" שנחתם בין ישראל לרשות הפלסטינית בחודש נובמבר 2005, הכירה ישראל בחשיבותו של שדה התעופה בעזה והתחייבה לדון עם הפלסטינים בהסדרת חידוש פעילותו. עד כה, למעלה משנה ממועד חתימת ההסכם, לא התקיים כל דיון בנושא זה.

במצב דברים זה, אין איש יכול להגיע לרצועת עזה או לצאת ממנה בדרך האוויר. כל עוד תיוותר השליטה במרחב האווירי בידי ישראל, לא יוכלו תושבי הרצועה לנוע במרחב זה אלא באישורה של ישראל ובכפוף לתנאים שיקבעו על-ידה.

השליטה במים הטריטוריאליים

לאורך רצועת החוף של עזה לא הוקמה גדר גבול, אך תושבי הרצועה אינם נהנים מגישה חופשית לים. פלסטיני המעוניין לשוט בים נדרש לבקש לשם כך היתר מישראל וגם מי שזכה בהיתר מורשה לשייט רק במרחק לא רב מן החוף. מי שמפר את האיסור מסתכן בנפשו, שכן ספינות חיל הים הישראלי פותחות לא פעם באש על כלי שיט שהתרחקו מהחוף יותר משמתירה ישראל. ספינות חיל הים המסיירות באזור פועלות לסיכול ניסיונות להיכנס לעזה בדרך הים או לצאת ממנה בדרך זו.

ב"הסכם הביניים" שנחתם בין ישראל לבין אש"ף במסגרת תהליך אוסלו, התחייבה ישראל להתיר לספינות דייג מעזה לשוט עד למרחק של כעשרים מייל ימי (כ-37 ק"מ) מקו החוף (לבד מכמה אזורים אליהם נאסרה הכניסה כליל). בפועל, לא הקצתה ישראל היתרי שיט לכל המבקשים, ואיפשרה דיג למרחק של עד עשרה מייל ימי לכל היותר. לאחר ההתנתקות צמצמה ישראל את תחום השיט המותר אף יותר ומאז חטיפתו של החייל גלעד שליט ב-25.6.06 היא מגבילה אותו לרצועת חוף קצרה ולמרחק שהצטמצם לשלושה מייל ימי בלבד. כתוצאה מכך ענף הדיג של עזה, מקור פרנסה לרבבות מתושבי הרצועה ומקור מזון חשוב לתושביה, ספג מכה קשה.

במסגרת ההסכמים השונים שנחתמו בין ישראל לבין הפלסטינים מאז ראשית תהליך אוסלו הוסכם שוב ושוב כי הצדדים יפעלו לקידום הקמת נמל ים בעזה ולהסדרת פעילותו. בקיץ של שנת 2000 אף החלו עבודות תשתית להקמת הנמל, אולם באוקטובר אותה שנה הפציצו מסוקי חיל האוויר של ישראל את אתר הבנייה בתגובה להריגתם של החיילים יוסף אברהמי וואדים נורדץ' ברמאללה על-ידי פלסטינים. בעקבות זאת, השהו המדינות התורמות לרשות הפלסטינית את מימון הפרויקט והעבודות לא חודשו עד היום. בהסכם המעברים משנת 2005 הסכימה ישראל להתיר את ביצוע העבודות להקמת הנמל. בנוסף, בכדי שתורמים ומשקיעים זרים יהיו נכונים להשקיע בפרוייקט הקמת הנמל, התחייבה ישראל בהסכם לתת ערבויות לכך שלא תפגע בנמל שוב ולכך שתשתף פעולה בקביעת ההסדרים הביטחוניים והאחרים הנחוצים כדי לאפשר את תפעולו. לפי שעה, דבר מכל זה לא נעשה.