עומק האחריות כעומק השליטה: חובתה של ישראל לאפשר הכנסת חומרי בניין לרצועה

פורסם: 
14.1.14
עודכן: 
15.1.14

פרויקט בנייה ברצועה שהוקפא עקב המחסור בחומר בניין. צילום: איבראהים אבו מוסטפא, רויטרס, 6.11.13
פרויקט בנייה ברצועה שהוקפא עקב המחסור בחומר בניין. צילום: איבראהים אבו מוסטפא, רויטרס, 6.11.13

מאז הטלת המצור הישראלי על הרצועה בשנת 2007, ישראל כמעט ולא איפשרה הכנסת חומרי בניין לרצועה, למעט כמויות מוגבלות עבור פרויקטים בינלאומיים. לכן הסתמך ענף הבנייה, ובמיוחד הבנייה הפרטית, על הכנסת חומרים דרך המנהרות בגבול מצרים. ב-10.08.13, לאחר הדחת נשיא מצרים מורסי על ידי הצבא המצרי חודש קודם לכן, התחילו כוחות הביטחון המצריים להרוס את המנהרות באמצעות דחפורים וחומרי נפץ. מתוך כ-150 מנהרות ששימשו להכנסת מוצרים שונים, החל במוצרי מזון וכלה בחומרי בניין וכן להכנסת חומרי נפץ נהרסו כ-70. מאז הושבתו רוב המנהרות עלי-ידי בעליהן מחשש כי ייהרסו וכיום פועלות רק שלוש המשמשות בעיקר להעברת חומרי בניין ובמיוחד מלט. הפסקת השימוש במנהרות הביאה להשבתה כמעט מוחלטת של ענף הבנייה ברצועה וגזלה את פרנסתם של אלפי עובדים.

רקע

יוני 2007: ישראל הטילה מצור על הרצועה והגבילה הכנסה של חומרי בניין

ביוני 2007, לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה, הטילה עליה ישראל מצור ובמסגרתו אסרה בין היתר על הכנסת חומרי בניין בטענה שאלה עלולים לשמש גם לצרכי לחימה. במקביל סגרה מצרים את מעבר רפיח, אולם זה לא שימש גם קודם לכן להעברת סחורות. ב-20.6.10, בעקבות לחץ בינלאומי שהופעל על ישראל לאחר אירועי ההשתלטות על המשט הטורקי לעזה, החליט הקבינט הביטחוני על הקלות במצור. בין השאר, החליט הקבינט לאפשר הכנסה מוגבלת של חומרי בניין, המיועדים לפרויקטים ציבוריים ולפרויקטים של בנייה למגורים בפיקוח בינלאומי. אולם, הכנסתם הייתה כרוכה בהליך בירוקרטי סבוך, שגרר עיכובים וייקר פרויקטים שהיו נחוצים לשיקום ולפיתוח התשתיות ברצועה. האיסור על הכנסת חומרי בניין למגזר הפרטי נותר בעינו.

בדצמבר 2012, במסגרת הבנות שהושגו בין ישראל לחמאס לאחר מבצע "עמוד ענן", פורסם בכלי התקשורת כי ישראל הסכימה להתיר גם את הכנסתן של עשרים משאיות של חצץ ביום עבור המגזר הפרטי. באותה שנה אישרה גם מצרים הכנסת כמות מוגבלת של חומרי בנין דרך מעבר רפיח, עבור פרויקטים במימון ממשלת קטר.

על-פי נתונים של ארגון "גישה" ב-2010 ישראל אפשרה בממוצע הכנסה של 8,886 טון של חומרי בניין בחודש עבור פרויקטים בפיקוח בינלאומי. לאחר ההקלות ב-2012 הגדילה ישראל משמעותית את כמות חומרי הבניין שהוכנסו דרך המעברים ובאותה שנה התירה את הכנסתם של 82,776 טון בממוצע בחודש עבור ארגונים בינלאומיים ובחודש דצמבר באותה שנה, התירה גם את הכנסתם של 1,820 טון חצץ עבור המגזר הפרטי. במחצית הראשונה של שנת 2013 הוכנסו בדרך זו בממוצע 70,612 טון בחודש של חומרי בניין לפרויקטים של ארגונים בינלאומיים וכן 17,244 טון של חצץ בממוצע חודשי עבור המגזר הפרטי.

אולם, כמויות אלה עדיין רחוקות מלענות על צורכי השוק: לפי נתוני ארגון "גישה", במחצית הראשונה של 2007, לפני הטלת המצור, הוכנסו לרצועה דרך ישראל בממוצע כ-174,211 טון של חומרי בניין בחודש.

מנהרה להעברת סחורה ברצועת עזה. צילום: בצלם, דצמבר 2009
מנהרה להעברת סחורה ברצועת עזה. צילום: בצלם, דצמבר 2009

העברת חומרי בניין דרך המנהרות בגבול מצרים

בעקבות ההגבלות שהטילה ישראל במסגרת מדיניות המצור, התפתחה ברצועה כלכלה שהתבססה על הכנסת סחורות דרך מנהרות שנחפרו מתחת לגבול עם מצרים. במהלך השנים, ולאחר שמצרים לא אפשרה לתושבי הרצועה להעביר סחורות באופן מסודר דרך מעבר רפיח, הפכו המנהרות בהדרגה לנתיב הראשי להכנסת סחורות וחומרים שונים לרצועה ובמיוחד חומרי בניין, דלק וסולר. עד יולי 2013 פעלו לאורך הגבול למעלה מ-150 מנהרות שבהן מצאו את פרנסתם אלפי צעירים. ממשלת חמאס פיקחה על פעולת המנהרות וגבתה מכס על הסחורות שיובאו דרכן. בתקופה זו התנהל ייבוא חומרי הבניין דרך המנהרות ללא הפרעה ומחירם היה זול משמעותית מאלה שהוכנסו דרך ישראל. כמות חומרי הבניין שהוכנסה לרצועה דרך המנהרות ממצרים בשנים האחרונות הייתה גדולה בהרבה מהכמות שהתירה ישראל להכניס לאחר ההקלות. כך, לפי נתוני "ארגון גישה", ב-2012 הוכנסו דרך המנהרות בממוצע כ-211,699 טון של חומרי בניין בחודש ובמחצית הראשונה של 2013 הוכנסו דרכן בממוצע 309,121 טון בחודש.

מעדויות שגבו תחקירני בצלם מקבלנים ומעובדים עולה כי בשנים האחרונות חל שיפור משמעותי בשוק הבנייה ברצועה וכי בפרויקטים של בנייה הועסקו בין 20 ל-30 אלף עובדים. כן עולה מהעדויות כי העבודה התנהלה באופן שוטף במשך חמישה ימים בשבוע וכי העובדים ומשפחותיהם התפרנסו ממנה בכבוד.

אוגוסט 2013: הריסת המנהרות על ידי מצרים

לאחר הדחת נשיא מצרים מורסי על-ידי הצבא המצרי, חל שינוי במדיניות מצרים ביחס לרצועת עזה. שינוי זה התבטא בין השאר בהחלטת השלטונות המצריים להרוס את המנהרות וב-10.08.13 התחילו כוחות הביטחון המצריים בהריסתן באמצעות דחפורים וחומרי נפץ. מאז הושבתו רוב המנהרות עלי-ידי בעליהן מחשש כי ייהרסו וכיום פועלות רק שלוש מהן, המשמשות בעיקר להעברת כמויות זניחות של חומרי בניין, ובמיוחד מלט.

לאחר הריסת המנהרות, הגדילה ישראל את כמויות חומרי הבניין שהוכנסו דרכה ובחודשים שלאחר מכן הוכנסו בממוצע, לפי נתוני ארגון "גישה", 57,683 טון של חצץ בחודש לארגונים בינלאומיים ו-22,593 טון למגזר הפרטי. ב-22.09.13 התירה ישראל באופן חד פעמי כניסתן של 70 משאיות של מלט, חצץ וברזל לצורכי המגזר הפרטי – יותר מפי שלוש מהכמות שהתירה קודם לכן. כמויות אלה עדיין אינן מגיעות למחצית מהכמות שהוכנסה דרך המנהרות לפני סגירתן.

כך תיאר סמיר מהנא, בן 25, נשוי ואב לשניים, קבלן, תושב אל-קרארה במחוז ח'אן יונס, את ההשלכות של המחסור בחומרי הבניין בעדותו לתחקירן השטח ח'אלד אל-עזאייזה:

סמיר מהנא. צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם"לפני כשנתיים, העבודה בבניין היתה טובה מאוד, אנשים בנו בתים, כי חומרי הבניין לא היו יקרים. חומרי הבניין הוכנסו דרך המנהרות, והמחירים שלהם היו מתאימים לאנשים. טון של בטון עלה 400 – 450 ש"ח, טון של ברזל עלה כ-3,100 ש"ח וטון של חצץ לבניה עלה כ-80 ש"ח. הרבה סוחרים מכרו חומרי בניין, וקיבלו את הכסף בתשלומים, או במזומן או דרך הוראת קבע בבנק. האנשים בנו לאורך כל השנה. כתוצאה מכך המצב הכלכלי שלי השתפר. בהתחלה היה לי טרקטור קטן כדי להעביר את חומרי הבניין, ואחר כך קניתי ג'יפ. שיפצתי את הבית שלי, והשתתפתי בעלויות הנישואים של אחי פאדי, וגם שילמתי, במשך שלוש שנים, את שכר הלימוד של אחי סאלם, באוניברסיטת אל-אזהר.

בחודש יולי האחרון המצב התחיל להתדרדר בהדרגה, בגלל האירועים במצרים וסגירת המנהרות. התחיל מחסור בחומרי בניין בשוק, והמחיר של אלה שהיו מאוחסנים עלה. היום מחיר של טון בטון עולה 900 ש"ח, טון של ברזל עולה 4,700 ש"ח וטון של חצץ עולה 150 ש"ח. העלייה במחירים גרמה הפסדים גדולים לחלק מהקבלנים שהיו צריכים לסיים לבנות את הבתים במועד שהתחייבו אליו, למרות שהמחירים של החומרים עלו פתאום."

ב-13.10.13 פורסם כי הצבא חשף מנהרה שיועדה לדבריו לביצוע התקפה נגד אזרחים או חיילים, בגבול בין ישראל ורצועת עזה. בעקבות זאת, הורה מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף איתן דנגוט, לעצור לחלוטין את העברת חומרי הבניין לרצועת עזה. ב- 16.12.13 החלה ישראל שוב לאפשר הכנסה מצומצמת של חומרי בניין לפרויקטים של אונר"א. מאז ועד ה-8.1.14 הוכנסו בסך הכל 19,075 טון של חומרי בניין לפרוייקטים של אונר"א וכן 69 טון נוספים לפרויקטים של ארגון UNDP ו-26 טון לבית החולים הטורקי בעזה. 

עקב המחסור בחומרי הבניין ומחירה הגבוה של הסחורה המגיעה מישראל האמירו מחיריהם של חומרי הבניין: מחירו של טון מלט, שעמד על כ-400 ש"ח לפני יוני 2013, עמד בחודש אוגוסט 2013 על כ-850 ש"ח ובאוקטובר 2013 הוא כבר עלה לכ-1,100 ש"ח. ההשלכות על התושבים

קבלנים ועובדים בענף הבניין ברצועת עזה, שמסרו עדויות לבצלם, תיארו מציאות קשה של מחסור בחומרים והקפאת פרויקטים. לדברי העדים, קבלנים נאלצו לפטר עובדים ובכך נפגעה פרנסתם של אלפי בני אדם שרובם מפרנסים מספר גדול של בני משפחה.

מוחמד אל-עסאר, בן 37, בנו של בעל מפעל "א-תעאוון" להובלות וחומרי בניין, תושב העיר דיר אל-בלח, סיפר בעדותו לתחקירן השטח ח'אלד אל-עזאייזה:

מוחמד אל-עסאר, צילום: ח'אלד אל-עזאייזה, בצלם"[..] בחודש יוני 2013, מצב העבודה במפעל החל להתדרדר, בגלל האירועים במצרים וסגירת המנהרות. בשנים הקודמות קנינו חצץ ומלט מסוחרי המנהרות. טון של חצץ עלה לי בערך 90 ש"ח וטון של מלט 400 ש"ח בערך. המחיר לא היה יציב, לפעמים הוא עלה ולפעמים ירד לפי המצב במנהרות, שנסגרו לפעמים למשך כמה ימים בשל המצב הביטחוני.

במשך שלוש השנים האחרונות קנינו כל חודש בערך 2,000 עד 2,500 טון של מלט וכ- 10,000 טון חצץ. ענף הבנייה היה במצב טוב במיוחד אחרי תקופה של קיפאון בגלל המצור, והיה גידול במספר הפרויקטים בעזה. אבל ביולי-אוגוסט השנה התחילו הבעיות בגלל הסגירה של המנהרות. לא נשארו לי מלט או חצץ במלאי. כשישראל התירה להכניס כמויות מוגבלות של מלט, חצץ וברזל דרך מעבר כרם שלום חידשנו את העבודה אבל היא איטית מאוד.

מאז החומרים נגמרו ועכשיו אין עבודה בכלל במפעל. המצב דומה למה שהיה בשנת 2007 בשיא המצור. פיטרנו כמה עובדים, ואחרים נשארו במפעל, ואני משלם להם בערך חצי מהשכר. העבודה בבנייה נפסקה גם בגלל המחסור בחומרי הבנייה, וגם בגלל ההפרשים במחירים בין חומרי הבנייה שהגיעו דרך המנהרות, לחומרים שהגיעו דרך המעברים."

סאמי סועודי, בן 23, צבע, תושב שכונת א-שוג'אעיה בעיר עזה, תיאר בפני תחקירן בצלם מוחמד סבאח את השלכות המצב על עבודתו:

סאמי סועודי במקום עבודתו. צילום: מוחמד סבאח, בצלם, 31.10.13"היום המצב עוד יותר קשה ואנחנו לא יכולים לקחת שום עבודה חדשה בצביעה. אנחנו עובדים בארבע דירות בעיר עזה ובעוד שלושה שבועות נגמור את העבודה עליהן. אחר כך נהיה מובטלים כי לא בונים יותר דירות או מבנים חדשים, בשל המחסור בחומרי בניין. אני מפרנס את ההורים שלי כי אבא שלי חולה ולא יכול לעבוד. אני רוצה גם לחסוך כסף, כדי לבנות בית ולהתחתן. אבל בשביל זה אני צריך להתפרנס בכבוד. אני צריך לעבוד, וחשוב לי גם להרגיש שהעבודה שלי תורמת. אנחנו חיים כל הזמן בלחץ ובדאגה, ואנחנו מקווים שישראל תכניס חומרי בניין לעזה, כדי שנוכל לעבוד באופן נורמלי ולהתפרנס."

אחריותה של ישראל: עומק האחריות כעומק השליטה

בספטמבר 2005 הסתיימה תכנית "ההתנתקות": ישראל פינתה את כל ההתנחלויות, הסיגה את כוחות הצבא משטח הרצועה והכריזה על סיום הממשל הצבאי. בכך, טוענת המדינה, הסתיים תפקידה ככוח כובש ברצועה. בספטמבר 2007, אחרי השתלטות חמאס על הרצועה, הכריזה ישראל על רצועת עזה כ"שטח עוין", שמעמדו זהה לזה של כל מדינת אויב אחרת. לפי תפיסתה של ישראל, למעט חובות הומניטריות מינימליות שנועדו למנוע משבר חמור ברצועה, אין לה כל חובות כלפי תושביה או אחריות כלפיהן.

אולם, בהתחשב במדיניותה של ישראל כלפי הרצועה ותושביה מאז 2005 לא ניתן לקבל עמדה זו. למרות ההכרזה על סיום הממשל הצבאי, ישראל ממשיכה לשלוט על היבטים רבים של חיי התושבים ברצועה. בעיקר, ישראל שולטת באופן מוחלט על כל המעברים בגבולה, כולל על המרחב הימי והאווירי, והיא אוסרת על הפלסטינים להקים נמל ימי או נמל תעופה. פתיחתו של מעבר רפיח אמנם אינה תלויה בישראל אלא במצרים, אולם מאז ההתנתקות היה המעבר סגור לתקופות ממושכות ובכל מקרה הוא אינו מאפשר העברת סחורות באופן סדיר. בשל מציאות זו, ישראל שולטת באופן כמעט מוחלט על תנועת אנשים וסחורות מהרצועה ואליה והיא מסדירה אותה בהתאם לשיקוליה. זאת, גם כאשר תושבי הרצועה מבקשים להכנס לשטח ישראל רק כדי לעבור לגדה המערבית או למדינות אחרות.


משאית של חצץ שישראל התירה להכניס במעבר כרם שלום. צילום: איבראהים אבו מוסטפא, רויטרס, 30.12.31

ישראל ניצלה את שליטתה זו במעברים כדי להטיל ב-2007 מצור ממושך על הרצועה, שהביא למשבר כלכלי חמור. במשך השנים, מותנה השפעתה של מדיניות המצור על תושבי הרצועה בשל פיתוחה של "כלכלת מנהרות", שכן צרכי התושבים מולאו באמצעות המנהרות. אולם היום, כאשר המנהרות אינן בשימוש עוד, השלכות מדיניות המצור ניכרות היטב ומדיניות זו משפיעה על חיי היומיום של התושבים.

לסיום של כיבוש באופן שבו פעלה ישראל בכל הנוגע לרצועת עזה אין תקדים בעולם ולכן אין זה מפתיע שקיימת אי בהירות משפטית בנוגע לחובות החלות על ישראל מאז 2005. בפסק דין של בג"ץ, שדחה עתירה שהגישו ארגוני זכויות האדם נגד קיצוץ באספקת החשמל לרצועה, קבעו השופטים כי ברור שישראל אינה אחראית עוד לשמור על הסדר הציבורי בתוך הרצועה וגם לא מוטלת עליה חובה כללית לדאוג לרווחת תושביה, בהתאם לדיני הכיבוש. עם זאת, קבעו השופטים כי על ישראל מוטלות חובות, מכמה טעמים:

בנסיבות שנוצרו, החובות העיקריות המוטלות על מדינת ישראל ביחס לתושבי רצועת עזה נובעות ממצב הלחימה השורר בינה לבין ארגון החמאס השולט ברצועת עזה; חובות אלה נובעות גם ממידת שליטתה של מדינת ישראל במעברי הגבול שבינה לבין רצועת עזה; וכן מהמצב שנוצר בין מדינת ישראל לבין שטח רצועת עזה לאחר שנות השלטון הצבאי הישראלי באזור, אשר בעקבותיו נוצרה לעת הזו תלות כמעט מוחלטת של רצועת עזה באספקת החשמל מישראל.

מדברים אלה בבירור כי אין להתייחס לחובותיה של ישראל כלפי תושבי הרצועה כמו לחובותיה כלפי תושבי מדינת אויב וכי ברור שלישראל, להבדיל ממצרים, ישנן חובות נוספות כלפי התושבים. היקף האחריות המדויק של ישראל כלפי תושבי הרצועה ישתנה בהתאם להיקף שליטתה: במקרים שבהם מדיניותה של ישראל משפיעה על תושבי הרצועה באופן ישיר או עקיף, היא אינה רשאית להתחשב רק בתועלת הביטחונית שתצמח לה ממדיניות זו ומחובתה להתחשב גם בהשלכות המדיניות על תושבי הרצועה.

ישראל מטילה מזה שנים איסור כמעט מוחלט על הכנסת חומרי בניין לרצועה. השפעותיו של איסור זה התעמעמו בשל כלכלת המנהרות, שדרכן נכנסו מאות אלפי טונות של חומרי בניין מדי חודש. כיום, כאשר אין כל דרך חלופית להכנסת חומרי בניין ומעברי הגבול עם ישראל הם הנתיב היחיד שמאפשר זאת, צורכי הבנייה של אוכלוסיית הרצועה, המונה 1.7 מיליון תושבים, נותרו ללא מענה. ענף הבנייה אינו מתפקד ועובדיו אינם יכולים להתפרנס.

מציאות זו מעצימה את חובותיה של ישראל ועל מערכת הביטחון לשנות את המדיניות שקבעה ב-2007 ולקבוע מדיניות חלופית בקביעת מדיניות זו על מערכת הביטחון חייבת להתחשב גם בצרכיהם של תושבי הרצועה והיא אינה רשאית לקבוע אותה רק על פי צרכי הביטחון של ישראל.

היקף השליטה של ישראל ברצועה מטיל עליה אחריות ברורה. כל פרשנות אחרת הנצמדת לטיעונים פורמליסטיים שאינם משקפים את הוראות המשפט הבינלאומי, היא בלתי סבירה.

תגיות: